לשם
יכול להיות שמאז שיש טלפון אנשים פחות ממהרים לצאת מהמטוס אחרי הנחיתה? אפשר פשוט לשבת עם הטלפון, לסמס, לגלוש.
האוטובוס שלוקח אותנו מהמטוס לטרמינל נוסע כל כך הרבה זמן שנדמה שהוא החליט להביא אותנו ממש למרכז ליסבון.
למחרת במפגש הבוקר היומי עינת דיברה על היכולת שלנו להסתכל בעיניים אחרות על דברים, למצוא משמעות גם בדברים קטנים ולהרחיב את הטוב. לצורך התירגול התבקשנו לכתוב עשרה דברים טובים שהיו בטיסה. זה מה שכתבתי:
1. התבוננתי בנוף שהיה מדהים
2. האוכל היה טעים
3. ישבתי ליד מישהי נעימה
4. לא הייתי מאד לחוצה
5. היה שקע להטעין את הטלפון
6. הצלחתי לישון קצת
7. כתבתי
8. צילמתי
9. לא בכיתי
10. המזוודה שלי הגיעה.
אני אנווט. או שלא
בדרך כלל אני אוהבת לתכנן את הטיולים שלי. אני אוהבת לחפש טיסה, לבחור מקום לינה. אוהבת את החופש ללכת לאן שאני רוצה, לעצור איפה שבא לי ולוותר על מה שלא נראה לי חיוני, אפילו אם כתוב במדריכים שחייבים. הפעם שיחררתי לגמרי. רק את שמות מקומות הלינה ביקשתי לדעת כדי להשאיר בבית למקרה שירצו להשיג אותי.
בפועל היתה בי תחושת הקלה, אין דאגות של איך נגיע, איפה נמצא מסעדה. הכל מתוכנן. בכל מקום מחכים לנו, מבשלים לנו. כיף. הגענו למקומות שכנראה לא הייתי מגיעה אליהם לבד וגם אם הייתי מגיעה לא הייתי פוגשת את אותם אנשים ולא הייתי חווה את אותן חוויות.
אמת
בחזרה
במטוס הביתה שוב התפזרנו. כמו בטיסה הלוך. כאילו לא היינו יחד במשך שבוע. לרגע נדמה לי כאילו בכלל חזרתי לבד מטיול אחר. מה שהורגש כחווית חיים בזמן אמת- נעלם, ועולה התחושה שבבית תיכף הכל יישכח. חור בזמן. מה זה היה בעצם? מה המקום של זה לאורך זמן? מה באמת נשאר?
ואז עולה בי המחשבה – מה אם לא נחזור? מה אם פשוט נמשיך? מה אם המסע לפורטוגל יהפוך למסע עולמי? ומיד אני מתמלאת רגשות אשם על השאלה הזו שעלתה בי ככה פתאום. אבל כמו שהבנתי בהמשך, כל מחשבה שעולה בראשי, עולה בראשה של לפחות עוד מישהי אחת.
בבוקר שאחרי החזרה קבוצת הוואטסאפ רוחשת געגועים. אחרי יום נוסף מישהי קוראת את מחשבותיי וכותבת: או קיי, הבנתי, מיציתי, אפשר לחזור לפורטוגל?
8 מחשבות על “המסע לפורטוגל – אישי לא לפתוח”
מאד מתחברת לעניין הפשטות back to basics. בכלל חושבת שהתרבות המערבית הגיעה כמעט לנקודת האל חזור שממנה והלאה כבר לא יהיה אפשר לחזור לפשטות, לבסיס. מנסה להתחבר למקום הזה של להסתפק במועט, פשוט להיות שמחה במה שיש.
תודה נעה על שחלקת את המחשבות האלה וגרמת לי לכתוב את המחשבות שלי.
תודה על התגובה רחלי.אני חושבת שדווקא יש איזו תנועה של אנשים שמרגישים כמוך וכמוני. יש תקווה 🙂
אני אוהבת לטייל איתך לכל מקום אליו תסעי. המחשבות שלך, הניואנסים שאת רואה, התמונות המקסימות שאת מצלמת – הם הם העיקר!
תודה רבה רבקה'לה, מוזמנת תמיד להצטרף 🙂
נהניתי מאוד לקרוא! הכתיבה שלך כל כך אישית ונותנת תחושה שאנחנו שם איתך. מכירה את הסיטואציה של נסיעה קבוצתית שבה את על תקן צופה מן הצד אז התחברתי מאוד למה שכתבת.
תודה רבה עופרי 🙂 השתדלתי להיות גם צופה וגם משתתפת. שמחה שהתחברת. אשמח לשמוע על הנסיעה הקבוצתית שלך אם תרצי 🙂
פורטוגל שבתוכנו – זה צירוף שאהבתי. אני חושבת הרבה על פורטוגל מאז שהייתי בה: היופי המבוסס על אסתטיקה אבל גם על פשטות, החמימות של האנשים, האותנטיות. גם אני מצאתי בה את כל אלה, ואת כתבת את הפוסט הזה ברוח הפורטוגלית הזאת, מאוד כן ויפה.
תודה זיוה 🙂 גם אני מאד אהבתי את הפוסטים שלך על פורטוגל. מקווה להגיע גם לאזורים שאת היית בהם. וכל מה שכתבת פה נכון.