אני יושבת לכתוב על עמק יזרעאל והלב שלי בפורטוגל. חזרתי משם עמוסת חוויות, רגשות ומחשבות שממלאות אותי. בכל זאת אני רוצה לספר לכם על סיור בעמק יזרעאל שהשתתפתי בו ממש לפני הנסיעה. איך אני עושה את זה?
אני מנסה לחזור אחורה ופתאום הכל מתחבר. פתאום אני רואה את הסיור בעמק בעיניים של המסע לפורטוגל. מסתבר שהחוויות בעמק היו סוג של הכנה לפורטוגל. בשני המקומות טיילתי באזורים כפריים, פגשתי אנשים מיוחדים, הכרתי יוזמות מקומיות שיוצרות תיירות מסוג אחר. ראיתי שימוש בישן כדי ליצור חדש, ומעל הכל גאווה גדולה של התושבים במקום שלהם.
פעם שניה
התחלנו את הסיור בקיבוץ מזרע, בחנות "פעם שניה". כחובבת וינטג' אני מכירה היטב את החנות מהפייסבוק, אבל לא יצא לי להגיע אליה עד היום. בחנות, שנמצאת במבנה החצר הישנה, נפגשנו עם לילי בעלת החנות. לילי הגיעה לקיבוץ מזרע כילדה מארגנטינה הרחוקה. במשך כל השנים עבדה כמורה לאמנות. אחרי שתי נסיעות של שליחות לצרפת, האחרונה לפני 12 שנה, התאהבה לילי בשווקי הפשפשים של ימי שבת וראשון. הם נכנסו לה אל תוך הלב, נשארו שם וחיכו.
הם חיכו עד שלילי החליטה להשתתף בקורס יזמות ולהגשים את החלום: "לנסוע לחו"ל, למלא מכולה עם דברים שאני אוהבת, להביא אותה לארץ ולמכור לאנשים שאוהבים גם הם את הדברים האלה". החלום התגשם אחרי שנתיים. הוא התחיל בקטן בשיטת הקונסיגנציה והתפתח למה שהוא היום. לילי ובן זוגה נוסעים בכל שנה לשבועיים לאזורים הכפריים בבלגיה, ומבקרים בשווקי סוף השבוע. עבור לילי זו חגיגה. היא אוספת את החפצים, בן הזוג סוחב, הם אורזים הכל במכולה ושולחים לארץ. הפרטים הם בסגנון כפרי האהוב על לילי ומתאים למה שהלקוחות אוהבים. בחנות אפשר למצוא רהיטים, מנורות, תמונות, מפות, כלים וחפצי נוי.
החנות פתוחה בסופי שבוע בשעות 10:00- 14:00, באמצע השבוע בתיאום טלפוני – 0527950766.
מעבר לחנות יש ללילי חזון שייפתחו ליד החנות שלהם עוד עסקים ויחד ייצרו רחוב תיירותי. בינתיים יש פה את "פעם שניה" שהיתה החנות הראשונה ואז הצטרפה גילת שתיכף אספר לכם עליה. בינתיים הם מקיימים פעם בחודש יריד יד שניה בשם "שוקה פשפשים בעמק". היריד מתקיים בדרך כלל בכל שבת שלישית ומשתתפים בו עוד מוכרים ומוכרות עם חפצי וינטג' ויד שניה.
גילגולו של חלום
גם לגילת פולק היה חלום. מאז שהיתה ילדה מאד אהבה בגדים מיד שניה , אהבה את הפישפוש, את הציד. גילת הגשימה את החלום ופתחה חנות לבגדי יד שניה (וגם קצת חדשים) ממש ליד "פעם שניה". החנות נקראת "גילגול" גם בגלל שמה של גילת וגם בגלל הגילגולים והידיים שעוברים הבגדים.
המקום בו נמצאת החנות שימש בעבר לאיחסון תבואה. גילת החליטה לשמר את המבנה ולעשות שיפוץ עם מינימום שינויים כדי לשמור על האותנטיות. האלמנטים המקוריים של המבנה שימשו כהשראה עיצובית בחנות החדשה. החורים ברצפה בהם עמדו המשקלים, מולאו באבנים קטנות וכוסו בזכוכית. על התקרה נשאר מתקן עליו תלו את שקי החיטה. עוד בחנות פנסים ישנים, רדיו של פעם ועוד נגיעות עיצוביות של הבן הגדול, שלמד עיצוב תעשייתי ותרם רעיונות. "המקום הפך מחירבה שהיה כלום למקום שאני מאד אוהבת, קשורה אליו מתרגשת ממנו." אומרת גילת.
כמי שגדלה בקיבוץ, גילת הרגישה שנושא היצירתיות בלבוש דוכא לגמרי. במיפקד הבגדים לבשו מה שקיבלו ללא אפשרות בחירה. התמונה בכניסה, בה נראית גילת בילדותה, מתלבשת לבד, היא זכרון מאותה תקופה. היום החנות מאפשרת לה לבחור ולבטא את היצירתיות שלה ככל העלה על רוחה.
תעוזה בעליית הגג
גם את ג'וד הכרתי מעולם הוינטג' בפייסבוק ושמחתי על ההזדמנות לפגוש אותה סופסוף גם בחיים האמיתיים. ג'וד אירחה אותנו אצלה בעליית הגג של ג'וד בקיבוץ הסוללים.
כשג'וד ובן זוגה בנו את ביתם הם התלבטו מה לעשות בקומה השניה (הם גרים בראשונה). חשבו שאולי תשמש את הבנות כשיגדלו, אבל תוך כדי הבניה ג'וד הבינה שהולך לקרות פה משהו אחר, שיהיה פה בית גלריה. ג'וד הבינה שכשיש לך נכס שהוא שלך אתה יכול לעשות בו כל מה שתרצה. המקום של ג'וד מאד שונה מכל דבר אחר. מדובר בדירת אירוח, אייר בי אנד בי, כשכל מה שיש בה הוא למכירה, כולל הרהיטים, כולל שלוחן האוכל שהוחלף כבר פעמיים כי קנו אותו. חלק מהרהיטים הם רהיטי וינטג' וחלק הם בייצור עצמי. המיטות, השולחנות והרבה דברים בגלריה נעשו על ידי בעלה של ג'וד, ולליין הרהיטים שלו קוראים: "Home made by my husband".
מי שמתארח פה שוהה בבית לכל דבר (יש מכונת כביסה, מייבש וכו'), אבל ישן בתוך גלריה. אפשר להזיז את הדברים, לפתוח, להסתכל ולגעת. לא חייבים לקנות. ולא, אף אחד לא לקח אף פעם שום דבר. אני חייבת להגיד שכבר יצא לי לישון במלון שנמצא בתוך חנות, אבל החוויה פה היא עוד יותר מיוחדת, כי האורחים ממש מוקפים בכל הפריטים המשגעים שג'וד אוספת: רהיטי וינטג', תכשיטים, תמונות, עבודות אמנות קטנות, תיקים, מתנות ועוד כל מיני.
ג'וד מארחת גם סדנאות בוטיק של אמנים. סדנה שהפכה כבר לקבועה היא סדנה של פיסול בחוט ברזל שמעביר שיר סניור, אמן בוגר בצלאל, אחת לחודש. חוץ מזו יש גם סדנאות מקרמה, מפגשי תוכן והרצאות וגם אירועים קטנים. אפשר גם לארגן סדנא פרטית לזוג שבא להתארח, כמו צביעת מנדלות על זכוכית או לוח חזון זוגי.
עליית הגג הפכה להיות למחולל הזדמנויות עבור ג'וד והפעילות שלה כבר יצאה מגבולות הגלריה. היא תומכת בעסקים קטנים בצפון, בעיקר של נשים. היא מעודדת אותן לדייק את ההסתכלות על היכולות שלהן ולהבין איך אפשר למנף את העסק.
כל עניין היזמות הגיע אל ג'וד כתוצאה ממשבר. כשהיו כבר בתהליך הבניה חוותה דכאון של גיל המעבר והתחילה לקחת כדורים אותם היא לוקחת עד היום. ג'וד מעודדת נשים לטפל בעצמן: "כל החיים הרגשתי שטמון בי משהו חזק ולא מצאתי דרך להוציא את זה. חיפשתי הרבה ולא מצאתי. כשהתחלתי לטפל בעצמי פרץ ממני הר געש של רעיונות, שקשורים לא רק אלי אלא לכל דבר. נפתח עולם מטורף שהצמיח אותי." לג'וד יש עוד סיפורים מעניינים, וכיום היא אוספת את כולם להרצאה שנקראת "כמוסה של תעוזה". נשמע לי שזה הולך להיות מעניין.
מקום השראה
הטמפלרים בולדהיים, הלא היא אלוני אבא, לא העלו בדעתם מה יעלה בגורלו של המבנה הזה שבנו. שירלי ברלב ויפעת גולן, שתי אמניות, לקחו את המבנה הטמפלרי הנטוש והפכו אותו לבית אמנים – מקום השראה.
בשתי הקומות העליונות חדרים שמושכרים לתשע אמניות, שגם משתפות פעולה בינהן. בקומת הכניסה חנות גלריה של העבודות שלהן אבל גם של עוד אמנים, רובם מהעמק. בין העבודות גיליתי עבודה מהעבודות היפיפיות של קרן פרגו המוכשרת. למטה יש גם בית קפה. כשפתחו חיפשו מישהו שייקח על עצמו את הפעלת בית הקפה, אך כיוון שלא מצאו נאלצו ללמוד איך להפעיל אותו בעצמן.
במקום יש גם הרצאות, הופעות וסדנאות. אנחנו קינחנו בכדורי שוקולד מעולים וסדנת קולאז׳. אני ניצלתי את ההזדמנות כדי להכין שלט לדלת הדירה החדשה שלנו.
תופרות אירועים
את ארוחת הצהריים אכלנו אצל לי בן אפריים ביישוב תמרת. לא יד שניה, לא וינטג' ולא ישן אבל לגמרי השתלב באווירת היום. הבית מוקף חורש שיורד ומקיף את הבית. למטה בין העצים מתחבאת פינת ישיבה. בכניסה מקבל את פנינו לוח שחור עם מילות ברכה. בתוך הבית מתנגנת מוזיקת רקע נעימה. המזנון בכניסה ערוך עם כלים יפים, המנות מקושטות בפרחים אכילים (שאחר כך פגשתי שוב בארוחות בפורטוגל) והכל נראה טעים. במטבח פינה משגעת ובה עמוד שעליו מודבקות כרזות של סרטים, כמו לוח מודעות ישן.
אז מה בעצם הסיפור של לי? יחד עם שותפתה וחברתה נורית קולקר, לי מארחת בביתה לאירועי בוטיק קטנים. הרעיון נבט כשהיו כל אחת בנפרד בשליחויות דיפלומטיות במדינות שונות, אירחו שם המון במסגרת התפקיד של בן זוגן, והבינו שהרבה פעמים דברים נסגרים סביב שולחן האוכל. כשחזרו החליטו להמשיך באותו קונספט גם בארץ ולהזמין אנשים הביתה.
האירועים שאותן הן מארחות נתפרים בהתאמה כולל אוכל ותוכן שמותאים ללקוחות. הלקוח יכול להביא תוכן משלו או לבחור ממה שהן מציעות. לי ונורית מנהלות איתם דיאלוג ארוך עד שהכל מדויק. הלקוח מקבל את המפתחות לבית כשהכל ערוך ומוכן והוא המארח. האירועים הם בדרך כלל עד 50 איש (אצל נורית אפשר לקבל יותר אנשים), האוכל מוגש בדרך כלל במזנון כך שאנשים יוכלו להסתובב ולהספיק לדבר עם כולם. אם צריך אפשר לסדר גם פינת יצירה לילדים.
במסגרת האירוח לי ונורית מייצרות שיתופי פעולה באיזור בהתאמה ללקוח. אספן אמנות זכה למשל לביקור בסטודיו של אלי שמיר. עוד מפגשים מעוררי השראה למצוינות מקומית היו הכרות עם החקלאות ההידרופונית בקיבוץ היוגב או מפגש עם יוסי אקרמן שמייצר שמן זית. מעבר למפגשים הן גם משתמשות במוצרים האלה בהכנת האוכל או כמתנות לאורחים.
האירוח והמפגשים מפרים את לי ונורית. הן משלבות בהם את כל מה שהן אוהבות לעשות: לפגוש אנשים, להכין אוכל, לסדר את הבית כמו שהן אוהבות וגם לייצר כלים להגשה. לי, מעצבת מוצר, מסבירה שהכלים נולדים מתוך צורך. היא לומדת חומרים וטכניקות כדי להגיע לכלי המתאים. היא חוקרת איך להדביק זכוכיות כדי ליצור צלחות רגל, למצוא מתכת ללא ציפוי כדי שהגוון שלה ישתנה בצורתו הטבעית. כשהיו צריכות להגיש שני פילה סלמון ולא היה כלי מתאים הן יצרו כלי ארוך במיוחד. כל החפצים בבית הם למכירה בכמויות קטנות: קרשי עץ, שמיכות, כלי הגשה, ועוד.
אחד הפוך מול הנוף
אי אפשר לסיים ארוחה בלי קפה. אם אתם באיזור כדאי לכם לעבור בכביש 79 ליד קיבוץ הסוללים. כל יום סמדי וירון מגיעים לפה עם עגלת הקפה ומתמקמים מול הנוף. הם פותחים את קפה 79 ומציעים קפה ואוכל קל (קינוחים, כריכים, מלבי, ג'חנון בשבת).
תודה לג'וד ויינמן המקסימה על הובלת הסיור. אני כבר זוממת על לינה אצלה בעליית הגג. תודה גם לעינת הרשקו על החיבור לג'וד ועל היוזמה. מוזמנים לקרוא גם על הסיור הקודם לגליל המערבי או על סיור אמנות בפרדס חנה.
עוד פוסטים שנכתבו על הסיור בבלוגים אחרים:
ניני אטלס- "חמושה בעדשה", תמר גרינברג הלפמן- "החיים סילן?", מלי אברמוביץ- "הטוריסטית", אילנה בר– "יצאתי מביתי למסעותי", יערה גדרון מרגלית– "eatnresting" , עינת הרשקו– "אלטר-נע-טיבה", עופר קידר- "המצלמה מוסיפה חמישה קילו", ויקי גורשטיין- "טעמים מקצה העולם", ציפי לוין- "מה יש לך גברת לוין?"
