בזמן שכתבתי את הפוסט על השיבורי (טכניקה יפנית לצביעת בדים), חיפשתי חומר על שיבורי ביפן. בחיפושיי הגעתי לבלוג מקסים, שבקושי הצלחתי להתנתק ממנו. הבלוג Spicelines, שכותבת Courtenay Dunk, עוסק בתבלינים, גינון, בישול וכמובן בהקשר שלי – טיולים. במסגרת מסעותיה ביקרה קורטני בסטודיו של אמן הטקסטיל Hiroyuki Shindo ביפן וכתבה את רשמיה. כיוון שאני, לצערי, לא אגיע לשם בקרוב כדי לספר לכם עליו בעצמי, תרגמתי עבורכם (בהסכמתה) את הפוסט שכתבה עם התמונות שצילמה.
טקסטיל אינדיגו יפני; המוזיאון והאטלייה של הירויוקי שינדו ; יצירות של יופי עוצר נשימה
אולי שמתם לב שהאינדיגו מאד פופולרי עכשיו.
ביפן, הצבע הכחול החי הזה מעולם לא נעלם לחלוטין מן האופנה – אם כי הזמן והעבודה הדרושים לייצור הצבע הטבעי, הביאו לירידה במספר העוסקים במלאכה מסורתית זו במאה האחרונה.
למרבה המזל, אמנים כמו הירויוקי שינדו מפיחים חיים חדשים במלאכה עתיקה זו, תוך שימוש בטכניקות מסורתיות כדי לייצר יצירות עכשוויות מרהיבות.
במשך יותר משלושים שנה שינדו חי ועובד בקיטה, כפר קטן בהרי מחוז קיוטו. הכפר, שממוקם ברובע השימור ההיסטורי של Miyama Kayabuki No Sato, מורכב למעשה מ 40 בתי חווה מסורתיים עם גגות סכך, אשר הועברו למקום לפני עשרות שנים.
שוטטות ברחובות הכפר היא כמו חזרה בזמן. באמצע הסתיו גינות הפרחים והירקות היו עדיין בשפע, וכמה תושבים טיפלו בקפידה בערוגות. מתחת לגג של אחד הבתים עמד מיכל עץ מסורתי להכנת סאקה; במקום אחר נתלו אפרסמונים לייבוש בחוץ. חוץ ממכוניות וטנדרים שחנו באי סדר לאורך הרחוב המרוצף – וקהל של תיירים עם מצלמה – היינו כמו באזור הדמדומים.
בית החווה הגדול של שינדו נבנה לפני יותר מ -200 שנה, ככל הנראה על ידי בעל מלאכה מומחה, עבור אחד מזקני הכפר. כמה מתאים לאיש הצנוע הזה לבחור מקום כה שקט, מסורתי, שבו יוכל לתרגל את מלאכתו עתיקת היומין.
עם זאת, שינדו הוא גם סקרן, יצירתי, גלובלי בתפיסתו. ואף על פי שהוא אחד מאמני האינדיגו המובילים בעולם, הוא היה נרגש לחלוק את תשוקתו עם כמה חובבים (הכוונה, כמובן, לב' ואליי).
שלא כמו אמני אינדיגו עכשוויים אחרים, שינדו מתסיס בעצמו את הצבע שלו בתוך מיכלים, שנבנו בתוך רצפת העפר של מה שהיה פעם המטבח. תהליך הפקת הצבע מתחיל בעלה של הצמח, שבו מרוכזות כל התרכובות הכימיות שיוצרות בסופו של דבר את הפיגמנט.
כדי לעורר תסיסה, הוא מערבב קומפוסט של עלים עם בורית, סובין חיטה, ליים ואפילו סאקה. במשך כמה שבועות, יש לערבב את התערובת לעתים קרובות ולשמור על חומה, לפעמים על ידי כיסוי המיכלים בשמיכות. התהליך עשוי להיות בלתי צפוי (יש הטוענים כי צבע טבעי הוא דבר חי) וזה לא יוצא דופן עבור בעלי מלאכה להתפלל אל אלוהי הצבע – Aizen Shin -להצלחה.
כאשר הקצף (המכונה ai no hana , או פרחי אינדיגו) מופיע על פני השטח של הנוזל, זה סימן לתסיסה מוצלחת. שינדו אמר שהשתמש בצבע מאחד המיכלים במשך כמעט שלושה חודשים, בעוד שצבע במיכל אחר תסס במשך עשרה ימים בלבד. עם זאת שניהם נראו ב"פריחה".
רבות מעבודותיו של האמן עושות שימוש בסיבי כותנה, שמעוותים או נקשרים לפני שנטבלים במיכל הצבע, כדי ליצור דפוסים ספציפיים כאשר הם נחשפים.
לשם כך הוא המציא מכשיר המורכב משני צילינדרים גדולים או תופים, ששומרים על החוטים מתוחים. כל חוט מיושר בדיוק עם זה שלידו, אבל בסופו של דבר כמה מהם יעברו מניפולציה בדרכים שונות לפני הטבילה באינדיגו.
רק החוטים החיצוניים יהפכו לכחול – אחד המאפיינים הקסומים של האינדיגו הוא שסיבים צבועים משנים צבע רק כאשר הם נחשפים לאוויר – בעוד החוטים הפנימיים נשארים לבנים. לשיטתו, המבוססת על טכניקת הרזיסט המסורתית הידועה בשם שיבורי, הוא קורה "שינדו שיבורי".
במשך מאות שנים אנשים צובעים בדים באינדיגו, באמצעות שיבורי וטכניקות אחרות, במקומות רחוקים כמו הונגריה, צרפת והודו. במהלך השנים, יצר שינדו אוסף מדהים שמוצג במוזיאון האינדיגו הקטן בקומה השנייה של ביתו. הייתי מהופנטת על ידי אוסף של בדי אינדיגו יפיפים שהודפסו בהולנד בדפוס יאוי (Javanese) – מחווה תרבותית לשליטה ההולנדית באינדונזיה וסחר התבלינים שלה במאה ה -17.
למטה, באזור הגלריה שלו, הוא מאחסן קופסאות קרטון של בגדים יפניים מסורתיים ללימוד והשראה. מה שמרתק אותו כיום הוא בגדים תחתונים צבועים באינדיגו מתחילת המאה ה -20, כולל בד ששימש לחיתולים של תינוקות.
"אני לא יודע למה אני מוקסם מחתיכת הבד הפשוטה הזאת", הרהר. "כל כך הרבה זמן ומאמץ הושקעו בצביעה שלהם – והם מעולם לא נראו. הם היו תחתונים לאנשים רגילים".
בזמן ששינדו עבר על הפריטים האלה, העין שלי נמשכה אל בד גדול שהיה תלוי מאחוריו. שני לוחות צדדיים של אריג אינדונזי כחול עמוק, ארוג באופן רופף, מיסגרו פאנל מרכזי עשוי כותנה, שבמרכזו "נשפך" מפל מים לבן מפוספס קלות בכחול. מסביב הוא סידר כדורים עטופים בחוט שנטבל במיכל הצבע, כך שחלקים ממנו היו לבנים ואחרים כחולים. זה היה מקבץ עכשווי מרשים.
מאוחר יותר לא הופתעתי לגלות שהוא הציג את יצירותיו במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, וכן במוזיאונים בקנדה, בהולנד ובבריטניה.
בחנות קטנה ליד דלת הבית, המדפים היו עמוסים בשקיות יפות עם שרוך, כל אחת מהן בדגם שיבורי שונה. לקחתי אותן כמתנות לחברים – הן די שימושיות בזכות עצמן (השקיות המוארכות הקטנות יכולות בקלות להחזיק משקפי קריאה) או כעטיפות בד מדהימות. גרסא מודרנית של פורושיקי.
ומה לגבי קישוט הקיר? הוא הגיע כמה שבועות אחרי שחזרנו מיפן. עכשיו אנחנו רק מחכים שהוא יגיד לנו איפה הוא הכי רוצה להיות.
לקבלת הוראות הגעה ומידע נוסף על הסדנא של הירויאוקי שינדו ומוזיאון האינדיגו הקטן, אנא בקרו באתר האינטרנט שלו:www.shindo-shindigo.com. הוא מתואר בספרה של קתרין לגראנד, אינדיגו: הצבע ששינה את העולם, והוא גם נושא למאמר מצוין של ג'ניפר האריס בגיליון מרץ 2007 של "Selvedge", מגזין שפורסם בבריטניה.
עד כאן הפוסט של קורטני. ועכשיו אם אתם רוצים לשמוע על דבר מרגש שקרה בעקבות פרסום הפוסט הזה אצלי בבלוג, אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט הזה.
לעוד מסעות ומלאכות ישנות וחדשות, מוזמנים לעקוב 🙂
