זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל זו תמצית הביקור שלי בקיבוץ הזורע, שם מסתתר מוזיאון קטן ומקסים בשם "מוזיאון וילפריד לאמנות ולידיעת המזרח" . קראתי שנפתחת שם תערוכה של צילום סיני וכמי שמתעניינת גם בצילום וגם בסין, מיד רשמתי לעצמי לנסוע. אחרי כמה ימים פורסם שלרגל חגיגות 70 שנה להנחת אבן הפינה למוזיאון, מתקיימת גם הרצאה על אדריכלות הבאוהאוס בקיבוצים. גם הרצאה על אדריכלות וגם תערוכה ועוד של צילום סיני? נשמע לי כמו בוקר מושלם.
כיוון שלא התחשק לי לנסוע לבד עד הקיבוץ (האמת לא נורא רחוק, ליד יקנעם, אבל בכל זאת), ארזתי את כולם ונסענו. הצוות המלווה התלבט מה לעשות בזמן שאמא בענייניה. נבדקו כל מיני מסלולי טיול (חם מדי) ואטרקציות באזור (המוני מדי). בסוף הוחלט על הבריכה בקיבוץ. לפעמים האופציה הפשוטה היא הכי טובה.
החברים מתבקשים אל האולם הגדול
בעודי מחפשת את המוזיאון, הסתבר שנרשמו אנשים רבים מהצפוי וההרצאה הועברה לאולם הגדול. בתכנית: הרצאה של עמוס גיתאי וגליה בר-אור על אדריכלות הבאוהאוס בקיבוצים וסיפור הקמתו של מוזיאון וילפריד.
לא ארחיב פה על הבאוהאוס, אבל אספר בקצרה מה למדתי על המוזיאון ועל אותו וילפריד ישראל שעל שמו הוא נקרא. יהודי בן למשפחת סוחרים בעלי כלבו, חי בברלין ופעל למען נוער יהודי ולמען הגברת התודעה הציונית. וילפריד ביקר בקיבוץ ב 1940, התאהב ברעיון ולאחר מותו ב 1943 החליט להוריש לקיבוץ את אוסף האמנות שלו, שאסף בטיוליו בדרום מזרח אסיה. וילפריד הנדיב גם הקציב כסף לפרויקט, אבל בקיבוץ לא ידעו כל כך איך לאכול את המתנה הזו. אחרי שנים של אסיפות חברים, התנגדויות והצבעות, הוזמנו האדריכלים מוניו גיתאי (אביו של עמוס) ואל מנספלד לתכנן את המוזיאון.
המחשבה מאחורי התכנון היתה ליצור בית כפר, בית תרבות, מקום אינטימי שישרת את החברים ויהווה עבורם מקום לנחמה והעצמה. מול המוזיאון תוכנן דשא גדול בשיפוע קטן שיהווה מעין אמפי תיאטרון , עליו יוכלו חברי הקיבוץ לשבת ולצפות במופעים וסרטים ,כך שהמוזיאון לא יהיה מנותק. בתחילת דרכו המוזיאון היה פתוח רק בשעות אחה"צ, אז התפנו החברים מעבודתם ובאו למלא את צורכיהם הרוחניים. היום לשמחת כולם המוזיאון פתוח משעות הבוקר.
בתום ההרצאה יצאתי מהאולם בדרכי אל המוזיאון וגיליתי שהאמנות בקיבוץ לא מוגבלת למוזיאון בלבד, וכוללת בין השאר תבליטי בטון ועץ בתוך הבניינים ומחוצה להם:
התגשמות חלומו של וילפריד
המשכתי את דרכי למוזיאון. הדרך לא ארוכה אבל חם והשמש יוקדת. אני חוצה את אותו דשא גדול עליו שמעתי קודם בהרצאה, והנה המוזיאון עם אותם עמודים ביניהם נערכו ההופעות. מזגתי לי לימונדה קרה ומרעננת ונכנסתי.
המוזיאון עצמו קטן ומקסים, מאד דומה לסקיצה המקורית שהוצגה בהרצאה. הוא בנוי כשני אגפים וביניהם חצר פנימית, שמאד הזכירה לי חצרות פנימיות שראיתי במקומות שונים בסין.
שוליים רחבים - תערוכת צילום סיני
מעבר לאוסף הקבוע של המוזיאון (כלים ופסלים מדרום מזרח אסיה), מוצגת בו עכשיו תערוכה של צילום סיני בשם "שוליים רחבים". התערוכה עוסקת ביחסים בין פריפריה ומרכז, המעבר מאזורי השוליים הכפריים אל הערים הגדלות, שקורה בקצב מואץ בסין בעשורים האחרונים. כיוון שטיילתי בסין במשך כמה חודשים, ממש בתקופה בה צולמו רוב התמונות, וראיתי וחוויתי את הדברים, התערוכה באמת היתה מרגשת עבורי. כשטיילנו בסין היינו גם באזורים כפריים נידחים, וגם בערים הגדולות. הפיתוח המואץ בערים הורגש בכל מקום. הימים היו ימי טרום אולימפיאדה בבייג'ינג, וזכינו לראות מקרוב את האיצטדיונים שהיו בתהליך בנייה והיו באמת מרשימים, אבל תחתם נמחקו שכונות שלמות. בכל מקום היינו צריכים לדלג מעל פסולת בניין ולמצוא דרכים חדשות במקום אלה שהיו אתמול ונחסמו כבר לצורך בנייה.
ובתמונה למעלה – 29 קומות של חירות. כמה היא חסרה שם. הכל כאילו מתקדם וכאילו מערבי, אבל בעצם חשוך. לפחות בזמן בו אנחנו היינו שם, לא היתה שום חירות בגלישה באינטרנט, ולא בצפייה בטלוויזיה. ערוץ CCTV שידר ללא הפסקה תמונות של הנשיא נפגש ולוחץ ידיים עם מנהיגי העולם, כדי לשדר פתיחות וקשר עם העולם המערבי. איזה יופי.
עוד עבודה שאהבתי במיוחד היא ציור של פלג-אורן נושא שיכר, הקרויה על שם ציור סיני מפורסם. במבט ראשון התמונה מתעתעת. היא אכן נראית ממש כמו אותם ציורים סינים מוכרים, עם פסוקי השירה בקליגרפיה, הקומפוזיציה, החותמת, אבל זהו צילום מעובד, שעוסק בחדירת המודרניזציה לסין וההרס שהיא מביאה איתה. הבדים הירוקים שמכסים כביכול את ההרים הם אותן רשתות שמשמשות בסין באזורי בניה.
והבניה נמשכת, אז אם לא הייתם בסין אני באמת ממליצה לכם לנסוע, לפני שיהיה מאוחר. מבטיחה לתת לכם השראה עם עוד פוסטים על החוויות שלי בסין, אז כדאי להירשם ולעקוב.
תודה לשיר מלר-ימגוצ'י אוצרת המוזיאון, ולרותם לבנון מנהלת המוזיאון.
כדאי לעקוב אחרי דף הפייסבוק של המוזיאון כדי להישאר מעודכנים בכל הפעילויות שיש שם, בין השאר גם סדנאות והצגות לילדים.
רוצים לקרוא עוד על אמנות בקיבוצים?
מוזמנים לקרוא את הפוסט על אמנות בגבול הצפון ועוד פוסט על שתי גלריות קיבוציות בצפון המרכזי או המרכז הצפוני.
