תארו לכם , זוג ישראלים עם תרמיל על הגב ותינוקת על הידיים, נוסעים למרוקו. מרוקו.
לפני 5 שנים החליטו הדסה, מעצבת גרפית מירוחם, ובן זוגה לקחת פסק זמן משגרת החיים ולטוס לטיול של שנה בעולם. בניגוד למתבקש ובניגוד להמלצות ואחרי שכמעט התחרטו, הם התחילו את הטיול דווקא במרוקו. בלי שפה, לא צרפתית ולא מרוקאית, ועם ילדה שהיתה אז בת שנה. מה הם חשבו לעצמם, איך זה היה ולאן זה הוביל את הדסה? זה מה שהיא סיפרה לי כשנסעתי לפגוש אותה בירוחם:
הגענו למרקש
הגענו למרקש. הנחיתה היתה קצת קשה. יצאנו החוצה וראינו את כל נהגי המוניות עומדים ומחכים עם גלביות וזקנים. ברגע הראשון חטפנו שוק, כל דבר נראה חשוד, לא הבנו את השפה, וכיוון שבמרוקו התרבות מאד חמה ואמוציונאלית, הספייס האישי לא כל כך קיים. בשבוע הראשון לא יצאתי מהמלון לבד, אבל מהר מאד התחלנו להרגיש בטוחים. שכרנו דירה ברובע שנקרא גיליס, רובע חדש יחסית, שבו גרה רוב הקהילה היהודית במרקש (כמאה איש).
אחד החלומות שלי לטיול הזה היה ללמוד אמנות מרוקאית, לא כי תכננתי לפתוח סטודיו לאמנות מרוקאית. זו היתה מבחינתי דרך לחוות את המסע שלנו, להכיר את התרבות הזו. אם עיצוב ואמנות, כל המרחב האסתטי, זה תחום שאני נמשכת אליו, אז מבחיתי זו הדרך לחוות את המקומות שאנחנו מגיעים אליהם.
לא ידעתי איזו אמנות אני רוצה לללמוד כי יש המון סוגים. התחלתי להסתובב, והכל היה צבעוני ומלא דוגמאות. בסופו של דבר אחרי שבוע הבנתי שאני רוצה ללמוד ציור על עץ, אמנות שמאד נפוצה במרוקו. יש שם תקרות שלמות שמעוטרות בציורים, דלתות, חלונות, שולחנות, ארונות ומיטות. במרוקו בכל סוגי האמנויות השונים הגרפיקה היא של ערבסקות. זה המוטיב העיטורי שמאפיין את אמנות האיסלם, אם זה באריגה של שטיחים , בציור על עץ, בגבס או בנחושת. כשראיתי את התקרות האלה, עשרות מטרים של תקרה, שכולה מעוטרת בערבסקות בצורה מאד עמוסה ומאד מדויקת, זה נראה לי כמו הדפס. אמרתי: את זה אני רוצה ללמוד, את זה אני רוצה להבין.
נפגשתי עם אמן ברמה מאד גבוהה בשם איברהים (נפטר לפני שנתיים). שם המשפחה של איברהים הוא זואק, שבמרוקאית המשמעות היא עיטור. מכאן בחרתי את השם לסטודיו שלי. הוא ישב במקום שקצת מזכיר את הטרמינל פה (טרמינל המעצבים בירוחם), מקום שנקרא אנסמבל ארטיזנה. זה מקום שקיים בכל עיר גדולה במרוקו. מדובר במרכז אמנות שהוא מאד מונגש לתייר, מאד אסתטי. במרכז הזה יש הרבה חללי עבודה ובכל חלל יושב אמן ועושה את האמנות שלו. הסמטה הראשית של השוק הוא חלון הראווה ובסמטאות האחוריות מאחורי השוק נמצאים בתי המלאכה. אלה מרחבים שרוב התיירים לא מגיעים אליהם, וזה מרתק.
למדתי אצל איברהים כל יום במשך כמה חודשים. איברהים דיבר רק מרוקאית, אפילו לא צרפתית. הוא היה מסביר לי, אני הייתי מסתכלת, הוא היה נוזף בי ומתקן אותי. לאט לאט למדתי מילים בסיסיות במרוקאית וככה יכולנו לתקשר.
הערבסקה יכולה להיות בצורות גיאומטריות שחוזרות על עצמן ויוצרות איזשהוא פטרן או בדוגמה בהשראת עולם הטבע: הרבה עלים, פרחים וצמחים. בהתחלה בעין המערבית שלי, לא אהבתי את הקווים הגיאומטריים האלה, שיוצרים את התלת מימד. זה הרגיש לי עמוס מדי. נמשכתי לצורות מהטבע ואיברהים מאד זלזל בזה. לדעתו ברגע שמתמקצעים בדוגמה הגיאומטרית, השאר זה כבר שטויות. אחר כך הבנתי את זה ועכשיו כשאני רואה לוח עם פרחים זה נראה לי פשוט מדי. עברתי תהליך.
הטכניקה המסורתית של ציור על עץ מבוססת על שבלונות רב פעמיות. ממקמים אותן על מצע העבודה, למשל על שולחן, ומפזרים טלק על השבלונה. הטלק ממלא את חללי העבודה, והקווים נשארים נקיים. כשמרימים את השבלונה מתקבל משטח כחול (או כל צבע אחר בו צבוע המשטח) ועליו דוגמת הערבסקה שיוצר הטלק.
במשיכות מכחול מאד מדויקות, שדורשות הרבה לימוד, עוברים על הקווים. אחרי שמסיימים מורידים את הטלק. השלב השני הוא להתחיל לעטר את זה, למלא את החללים ואז להוסיף קווי מתאר.
במקביל ללימודים שלי אצל איברהים טיילנו המון במרוקו. על כל שבוע של שגרת לימודים במרקש היינו יוצאים לטייל שבוע. אחרי כמה חודשים נאלצנו להמשיך כי מבחינת ויזת השהייה לא יכולנו להישאר.
כשחזרנו הרגשתי שבא לי לקחת את האמנות שלמדתי במרוקו ולהביא אותה לפה למרחב. זו אמנם אמנות מרוקאית אבל היא מאד מאפיינת את המזרח התיכון, ואם 40% מהאוכלוסיה בירוחם הגיעו ממרוקו אז זה הרגיש לי מאד טבעי שהדבר הזה ימשיך ויתקיים פה.
בשלב הראשון התחלתי לעצב רהיטים בהזמנה אישית, אבל אחרי תקופה הבנתי שזה לא הקטע שלי לשבת שעות לעצב רהיטים ואז למכור אותם בהרבה כסף. אני מחפשת את האינטראקציה עם האנשים. במשך כמעט שנה חשבתי איך אני לוקחת את הטכניקה המסורתית הזאת, שהיא נורא מסובכת, והופכת אותה לנגישה, לכזו שאנשים יכולים לבוא לסדנה ולעצב בעצמם מוצרים כמו אריחים או שולחנות. אחרי הרבה נסיונות פיתחתי טכניקה שאיתה אני עובדת היום, שמבוססת על שבלונות חד פעמיות בדוגמאות שונות. מגיעות לפה הרבה קבוצות של תיירים גם מהעולם וגם מהארץ ומתנסות בדבר הזה.
מאד חשוב לי להיות רלבנטית גם פנימה ולא רק החוצה. אני מייצרת בצורה אקטיבית חיבורים עם מחלקת הרווחה, עם בתי הספר, עם יחידת הנוער, מרכז יום לקשיש, וככה אני מגיעה לאנשים. אני משקיעה בזה המון מאמץ. מבחינתי היום אני רואה בעיצוב כלי לשינוי חברתי, או דרך לפעול בזירה החברתית. עיצוב שקשור למרחב שבו הוא מתקיים, שמדבר את השפה התרבותית של המרחב הזה, שיכול להיות גשר בין האיסלם ליהדות.
מרוקו היא השראה לרב תרבותיות, להפריה הדדית בין דתות ולא התנגשות. הקשר בין היהדות לאיסלם שם זה משהו שאני לא יודעת אם אפשר לחוות אותו היום בעוד מקום בעולם ואולי זה גם לא יישאר להרבה זמן. הדור שזוכר שם את החיים עם היהודים מתגעגע אליהם. הם רואים את היהודים כבני בית. בהרבה מקומות שהגענו אליהם ושמעו שאנחנו יהודים מישראל אמרו לנו: ברוכים הבאים הביתה.
אני מכורה למרוקו, אני נוסעת לשם הרבה בענייני הסטודיו, אני מייבאת משם שולחנות ומכחולים, אבל הנסיעות הן לא נטו עבודה. יש לי שם חברים ויש את החזרה למקום, וגם עבודה והשראה. לפני כמה זמן העברתי סדנא אצל בחור צעיר שיש לו סטודיו בפז, שעוסק בתחום של שימור האמנות המסורתית. יש לי חלום לפתוח סטודיו במרקש ואני מאד מכוונת לשם בהמשך. אולי לגור שם לתקופה. אני חושבת שעד שלא נגור שם אני לא אשתחרר, זה לא יעבור.
עד כאן הדסה. אם אתם רוצים לקרוא עוד פרטים על הסדנה שהדסה מעבירה ובכלל להכיר עוד קצת את ירוחם, מוזמנים להיכנס לפה. תוכלו למצוא אותה גם ב 052-560-3121
אם אתם רוצים לקרוא על מסלול למטיילים עצמאיים במרוקו, בהמלצתה של הדסה – כנסו לכאן.
עוד על השראות עיצוביות מטיולים בעולם בפוסט הזה.
