תפילת הדרך
זאת הפעם השלישית שאנחנו טסים לבד לחו"ל ומשאירים את הבנות בארץ. איכשהוא הפעם זה היה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי. במיוחד הטיסה. זוכרים את הפוסט על צ'כיה, בו הייתי צריכה לשכנע את הקטנה לעלות למטוס? אז הפעם בקושי הצלחתי לשכנע את עצמי. מה אם יקרה לנו משהו? הפעם אשכרה פחדתי. כנראה שלא יקרה כלום, הסטטיסטיקות הרי לטובתנו. אבל סטטיסטיקות זה בראש. הלב לא מכיר אותן ומגביר קצב, הבטן מתהפכת. אפילו הצבעים השולטים במטוס של ריינאייר הם שחור וצהוב, כאילו אנחנו דמויות מצוירות בחוברת ההסברים לשעת חירום. המטוס ממריא ואני רק רוצה כבר לנחות. מצידי אפילו חזרה בארץ. ואז נשמעים קולות שירה שקטה מצד שמאל. שם יושבת לפי הניחוש שלי נזירה. וכך היא שרה לעצמה, תוך כדי שהיא מכניסה לתיק ספר על ״יד ושם״. לא היה לי מושג מה היא שרה אבל זה היה נעים ומרגיע באופן משונה.
מאוחר יותר תכתוב לי שרה, הנזירה מבולוניה, שכשהמטוס המריא, עלה בדעתה לשיר את מזמור 28 במנגינה שהיא אוהבת. היא לא יודעת למה התחילה לשיר, אבל אחרי ששמעה ממני שהשיר עזר לי, הבינה למה. מסתבר ששרה גרה הרבה שנים בארץ, ועכשיו חזרה מטיול בו ליוותה קבוצת בני נוער איטלקים בביקור בארץ.
ללמוד ערבית ביפנית
בשעה טובה במיוחד נחתנו בבלגרמו שליד מילאנו. מונית מבלגרמו למילאנו עולה כ 100 יורו, יותר מעלות כרטיס הטיסה, לכן לקחנו שאטל לתחנת צנטרלה ב 5 יורו – סידור מעולה. המשך הדרך ברכבת התחתית ומשם למלון היה כבר פחות כיף כשהשעה היא לקראת 23:00 בלילה. הרחובות קרים ושקטים. מזל שאנחנו רק עם טרולי קטן (לואו קוסט זוכרים?). הטרולי מטרטר על כביש האבנים הקטנות ומפר קצת את השקט. הגענו לכתובת ופתחנו את הדלת. בבת אחת הגיעו אל אוזננו קולות רעש והמולה, קשקוש כוסות וצלחות, קולות צחוק ודיבורים.
ככה נראית ונשמעת הכניסה ל Ostello bello, הבית שלנו לשני הלילות הקרובים. כפי שאפשר להבין מהשם מדובר בהוסטל, אכסניה, אבל מבחינתנו מלון לכל דבר. בחרתי אותה בגלל שפע ההמלצות ובגלל העיצוב המקורי. היא מופיעה בכל האתרים גם כמקום מומלץ לבילוי למי שלא ישן פה, ואכן בערב הבר למטה מלא. האמת שבאותו ערב כשנכנסנו עייפים אחרי הטיסה, רק רציתי שקט, אבל… יאללה בלגן. הבחור הפורטוגזי בקבלה מיד מושיב אותנו ליד אחד השולחנות ושולח לנו פסטה ויין. קשקשנו קצת עם הפסיכולוגית המקסיקנית שישבה לידינו ועלינו לחדר.
הקירות הלבנים בדרך מעוטרים בציורי קיר שחורים מעניינים. החדר הזוגי שלנו (עם שירותים צמודים) נמצא בקומה העליונה ולידו מטבח ובו אוכל שאפשר לקחת (פירות, עוגיות) או לבשל (יש גם סדרת ספרי בישול איטלקי מחולקת לפי אזורים באיטליה). מהמטבח יש יציאה למרפסת חמודה עם ערסל. בטמפרטורות של סוף נובמבר פחות מתאים לשבת בה, אבל ליום שמש או לערב קיצי היא נראית מושלמת.
בבוקר הכל למטה יותר רגוע ושקט. מזנון ארוחת הבוקר מסודר, וכולל ירקות, פירות, לחם, גבינה, קורנפלקס, גרנולה, מיץ וקפה. עכשיו אפשר גם לבדוק את מדפי הספרים. כמו בדרך כלל באכסניות, הספריה עמוסה ספרים לקריאה ועיון בשפות שונות, כולל ספר ללימוד ערבית בשפה היפנית ומדריכי לונלי פלנט לכל יעד בעולם.
לסיכום, מקום מיוחד עם עיצוב מקורי, במיקום מרכזי ( הכנסתי אותו גם לרשימת 10 המלונות המעוצבים במילאנו). מתאים למי שרוצה לפגוש אנשים (ברובם צעירים), למי שאוהב את אווירת הבר ואוהב מוזיקה (בקומת המרתף יש גם הופעות) . המחיר כולל ארוחת בוקר וגם ארוחת ערב (פסטה, אורז, ממרחים שונים, סלטים ולחם. מוגשת בכלים חד פעמיים).
לא הייתם???
למחרת בבוקר (או ש 11:00 זה כבר צהריים?) יצאנו לכיוון הדואומו. למרות שכבר שבעתי כנסיות וקתדרלות נכנסנו בכל זאת. פייר גם היה כל כך קר בחוץ שאולי רק רצינו להתחמם. לא אפרט על אתרי ה must, רק אומר שהכנסיה באמת מאד מרשימה מבפנים וניתן גם לרדת ולראות חפירות בהן שרידי הכנסיה שהיתה פה לפני הדואומו. החלק העוד יותר מרשים הוא גג הכנסיה. תמורת כרטיס ל balcony תוכלו לטייל בין הצריחים והפסלים ולהעריך אותם ממש מקרוב. אל תוותרו על זה (אז מה אם קור כלבים ואפילו מטפטף קצת).
ליד הדואומו, נמצאת גלריה ויטוריו עמנואל השני. מרכז קניות ותיק שנפתח ב 1867, ותוכנן כך שיקשר בין כיכר הדואומו לתיאטרון לה סקאלה. המבנה בעל תקרת הזכוכית מרשים ביופיו. קריאה מעניינת על ההיסטוריה של המבנה תוכלו לקרוא פה. ואם מילאנו אז חייבים לפחות להציץ בחלונות של מעצבי האופנה הגדולים. לקראת חג המולד החלונות מקושטים ובמרכז עץ אשוח ממוסחר של חברת סברובסקי. בכיכר שבחוץ איש על מנוף גבוה תולה פנסים על עץ האשוח הגדול.
מצדה השני של הדואומו נמצא הפלאצו ריאלה Palazzo reale. מה שהיה פעם ארמון עכשיו הוא מוזיאון. מוצגות בו כמה תערוכות מבטיחות, כאשר לכל אחת כניסה ותשלום בנפרד. אנחנו ויתרנו בלב כבד על קראוג'יו ונכנסנו לראות את התערוכה של טולוז לוטרק. למדתי הרבה פרטים חדשים על חייו הלא קלים. כתוצאה מנישואין בתוך המשפחה, שהיו נפוצים במשפחתו המורחבת, נולד הנרי עם מחלה גנטית שגרמה לשברים ברגליו ובכך לקומתו הנמוכה. בתערוכה מוצגים מספר צילומים בהם ביים הנרי את עצמו במכוון באופן שהגחיך עוד יותר את מראהו השנוא עליו. כשהגיע לצייר בפאריז התחבר לעולם הבוהמי של הזונות והשיכורים במונמרטר. בין השאר התיידד עם עם כמה מהרקדניות ויצר כרזות עבור מופעי המחול שלהן. לוטרק המציא סגנון ציור חדש שחשב שיתאים לחיים המודרנים האורבנים בפאריז של אז. בהשפעת ההדפסים היפנים השתמש במשטחי צבע גדולים ואחידים שייראו למרחוק וימשכו את קהל הצופים ומושכים עד היום. התערוכה מוצגת עד 18.2.18.
נשים נשים
למחרת בבוקר, יומנו השני במילאנו, אנחנו בדרך לשכונת נאבילי Navigli לפגוש את מעצבת התכשיטים Paola mirai. תיכף נחזור אליה. בדרך גילינו את קיר הבובות wall of dolls against femicide. מדובר במיצב מרגש שנועד להגביר את המודעות לנושא של אלימות נגד נשים בכלל ורצח נשים בפרט. חלק מהבובות הן תוצאה של שיתוף פעולה עם מעצבי אופנה שונים, וחלקן בובות שאנשים פרטיים הביאו. בנוסף לבובות מוצגות גם תמונות של נשים שנרצחו השנה. הקיר נמצא ב Via De Amicis 2. אני חייבת להוסיף שלא בטוח שהמיצב קיים שם באופן קבוע או שרק בזמנים מסוימים. הפרוייקט שחוזר כבר כמה שנים, התחיל במכוון בתאריכים המקבילים לשבוע אופנת הגברים בעיר. על השלט צוין גם 25 בנובמבר כיום הבינלאומי לאלימות נגד נשים, ואולי מוצג רק בתקופה הזו (אנחנו היינו בסוף נובמבר).
עוד בדרך הרבה חנויות יפות, והיפה מכולן היתה Cinius, חנות של עיצוב יפני: רהיטים, אביזרים וקצת בגדים.
את העבודות של Paola mirai פגשתי ברחבי הרשת, וכיוון שבין כל כובעיי אני גם צורפת ומעצבת תכשיטים, עניין אותי לפגוש אותה. לאחר שצלצלנו בפעמון ליד שער העץ הגדול, יצאה לקראתנו פאולה בידיים פתוחות, והובילה אותנו דרך חצר פנימית יפיפה אל הסטודיו שלה. אחרי שעבדה עשרים שנה כארט דירקטורית במשרד פרסום, הגיעה פאולה אל עולם התכשיטים. בעשר השנים האחרונות היא מעצבת תכשיטים עכשוויים תוך התנסות בחומרים חדשים. פאולה מפרקת מוצרים אלקטרונים שונים כמו שעונים, מצלמות, מחשבים וכד', ומשלבת חלקים מהם (מה שהיא קוראת זבל אלקטרוני) עם חומר פולימרי שאותו פיתחה, ליצירת תכשיטים מקוריים. בליין אחר שלה משלבת פאולה באותו חומר חתיכות של זהב. אפשר להתרשם מהעבודות של פאולה באתר האינטרנט שלה.
את ארוחת הצהריים אכלנו ב Cantina Scoffone ממש בסמוך לסטודיו של פאולה. המסעדה היתה מלאה מקומיים שזה בדרך כלל סימן טוב. התפריט שמשתנה וכתוב בכתב יד הוא באיטלקית בלבד. זה הזמן לשלוף את גוגל טרנסלייט. לפעמים יש בערב הופעות ג'אז אז שווה לבדוק.
לא נעים לראות גן סגור
היו לנו עוד לפחות שניים או שלושה מקומות שרצינו להגיע אליהם באותו יום, והזמן קצר. לאן נלך קודם? הוחלט ללכת לחפש פרויקט שאולי בכלל לא קיים. הגיוני? לא ממש, אבל בכל זאת, ולו בשביל התקווה שאולי כן. מדובר בפרויקט The secret garden שהוקם בגן הבוטני בשכונת בררה Orto Botanico di Brera בשבוע העיצוב של 2012. נכון שזה היה מזמן אבל קיוויתי שאולי בכל זאת זה עדיין עומד שם. הגן היה כל כך סודי, שלקח לנו המון זמן למצוא אותו. אחרי כמה סיבובים ברחוב, הבנו שהכניסה היא דרך ארמון בררה. בארמון לשעבר נמצאים כיום כמה מוסדות: הגלריה לאמנות Pinacoteca di Brera, האקדמיה לאמנות, מכון אסטרונומי וספריה. חצינו את החצר הפנימית של הארמון, הסתבכנו במסדרונות, עד שהגענו אל שער הגן. כמאמר השיר: זה לא כל כך נעים לראות גן סגור. מעבר לכך שהיה סגור, מבעד לסורגים היה נראה שהפרויקט כבר לא קיים. חבל. תראו כמה יפה זה היה.
הגן סגור אבל אנחנו כבר פה. הסתובבנו באקדמיה לאמנויות, עוברים במסדרונות המקומרים בין החדרים: פה פיסול, שם עיצוב אופנה, והכל במבנה המדהים הזה. מאד הזכיר לי את את בית הספר שלי לארכיטקטורה בניו יורק. עלינו למעלה והגענו אל הספריה. קירות גבוהים מלאים ספרים חומים וישנים. הורשנו להיכנס רק אל החדר הראשון, בו היתה תערוכה שנקראת "ארץ הקודש". מוצגים בה ספרים עתיקים המתארים את מסעות הצליינים בארץ ישראל ושכנותיה. בתור בלוגרית של טיולים היה מעניין לראות את הספרים והמפות. אי אפשר היה ממש לדפדף כי הכל היה תחת זכוכית, אבל היה אפשר להתרשם איך נתפסה אז הארץ בעיניהם ולקרוא את שמות הישובים והאזורים בגרסאות כאלה ואחרות, לפעמים בשמותיהם התנ"כיים.
השעה כבר היתה שש בשכונת בררה והיה עוד מקום אחד שרציתי להספיק לראות. Bar Luce בעיצובו של הבמאי Wes Anderson נמצא ב Fondazione Prada, טיפה רחוק מבררה. הבנתי שאת התערוכות המוצגות שם כבר לא נספיק לראות, אבל רציתי לפחות להגיע לבר (הכניסה אליו נפרדת והוא פתוח גם אחרי שהמוזיאון נסגר). הסרטים של אנדרסן (משפחת טננבאום, רכבת לדרג'ילינג ועוד) הם חוויה ויזואלית, מעבר לתוכן המשובח (אני מקווה לכתוב עליו בהזדמנות פוסט נפרד). הבר מושפע מהעיצוב האיטלקי של שנות ה50 וה 60, הרבה פורמייקה וצבעי פסטל. בחלק העליון ובתקרה ישנם אזכורים לגלריה ויטוריו עמנואל, שאותה הזכרתי קודם. האוכל פה קליל, בעיקר כריכים וקינוחים. אנחנו העברנו את הזמן שלנו פה באכילת עוגות וסלט פירות תוך כדי שיחת טלפון למוקד הגניבות של ויזה כאל, כדי לדווח על כרטיסי האשראי שנגנבו לי במטרו בדרך לפה. לסיכום המקום: אם אין לכם שריטה עיצובית כמו שלי, לא יודעת אם הייתי באה לפה במיוחד כי זה טיפה מרוחק. כמובן שמי שאוהב אמנות ומגיע למוזיאון Fondazione Prada כדאי מאד לשבת לקפה.
זהו, היה לי קצר מדי. אני מרגישה שזה היה רק ביקור היכרות ויש לי עוד המון מקומות ברשימה שתכננתי לראות ולא הספקתי. מצפה לחזור ולראות עוד שכונות, מוזיאונים, גלריות וחנויות. מוזמנים להירשם למטה ולצפות איתי 🙂
מוזמנים גם לרשימה של 10 מלונות מעוצבים במילאנו
אם הייתם במילאנו ויש לכם עוד המלצות על מקומות שנראה לכם שאני אוהב (אתם יודעים, אמנות, עיצוב, דברים יפים) – אני אשמח שתספרו לי עליהם פה בתגובות.
4 מחשבות על “מילאנו: זכוכית, פורמייקה ופסולת אלקטרונית”
עוד לא היינו במילנו. נראה לי שכשנטוס לשם, יום אחד, אשתדל ללכת בעקבות הפסיעות שהשארת.
תודה 🙂
מקווה בשבילך שתגיעי:) היום הטיסות לשם גם ממש זולות. אני גם לא מרגישה שמיציתי ולגמרי מתכוננת לחזור.
Wonderful site you have here but I was wanting to know if you knew of any forums that cover the same topics talked
about in this article? I'd really love to be a part of
community where I can get responses from other knowledgeable people that share the same interest.
If you have any suggestions, please let me know. Thank you!
Thank you.
I think you can find a lot of facebook groups that share your interests.