כשחזרתי לתל אביב אחרי הטיול הגדול בסין ויפן, אמרתי לה שכבר לא טוב לי בתל אביב. צפוף לי ורועש לי. היא אמרה לי שנראה לה שמשהו השתנה בי בעקבות הטיול. אני לא יודעת לשים את האצבע בדיוק, אבל אחרי שנים של אורבניקה בתל אביב וניו יורק – מיציתי. התחושה הזו הולכת ומתחזקת בי עם הזמן. כשאני צריכה (כן, צריכה) לנסוע לתל אביב אני חושבת על כבישים צפופים וצפצופי מכוניות, חיפוש חניה ורעש. כשאני כבר שם אחרי כל זה, אז בדרך כלל כבר נחמד לי, אבל כל התהליך מסביב פחות. אני מעדיפה להיפגש מחוץ לעיר, לאכול מוץ לעיר, לקנות מחוץ לעיר, ולפעמים גם לראות אמנות מחוץ לעיר.
אמנות מחוץ לעיר יכולה להגיע בכל מיני צורות ומקומות. בפוסט הזה בחרתי לכתוב על גלריות בקיבוצים. יש בהם משהו פשוט ונינוח. אין בעיית חניה. אם באים עם הילדים ומשעמם להם, תמיד יש חתיכת דשא בחוץ שאפשר לשחק בה.
בחלק מהקיבוצים הוקמו גלריות או מוזיאונים שמראש נועדו לתפקיד, כמו למשל מוזיאון וילפריד בקיבוץ הזורע. כששמעתי שם הרצאה על הקמת המוזיאון, היה מעניין לשמוע על תפקיד האמנות בחיי הקיבוצניקים. המוזיאון הוקם כבית תרבות שישרת את החברים ויהווה עבורם מקום לנחמה והעצמה.
בקיבוצים אחרים הגלריות קמו במבנים שלא יועדו לכך, ובדרך כלל היו פעם משהו אחר. יש משהו מאד פשוט וצנוע בזה. רצפת טרצו ישנה. עוגיות ומים לכיבוד. מרגיש קצת כמו בית. גם במוזיאון וילפריד, למרות שהוקם כמוזיאון, יש את התחושה הזו. אני כותבת פה על שתי גלריות קיבוציות, במרחק לא גדול אחת מהשניה. בשתיהן ראיתי תערוכות מצוינות.
גלריה לאמנות גבעת חיים איחוד
הגלריה לאמנות בגבעת חיים איחוד הוקמה ב-1997 ביוזמתה של חנוש מורג, בגיבוי ותמיכת הקהילה. אז וגם היום, חנוש מגדירה את התפקיד של הגלריה ככלי לחשיפה לציבור אנשים רב, שחי את חיי היום יום שלו מבלי שהוא נחשף לאמנות הפלסטית. "זו הייתה בעיניי המטרה – להביא את האמנות העכשווית לתוך הקצוות. קשה לי להתבטא במונחים של פריפריה ומרכז – כי היום אני כבר יודעת שהמרכז הוא המקום שבו אתה חי ופועל, ואם אכן כך תרגיש כך זה אכן יהיה."
האמנים המוצגים בגלריה הם כאלו שאני פוגשת בתערוכות ראשונות שלהם, בוגרי בתי ספר לאמנות, וגם אמנים שיש מאחוריהם גוף גדול של עבודות, והם באים להציג כאן כי זה חשוב להם להיות מוצגים גם בפריפריה. כמובן, וזה חשוב לי להדגיש, שבמשך שנים רבות אני פותחת את הגלריה לאמנים מן האזור, אבל תמיד אציין שהבחירה בהם היא לא רק בגלל שהם מן האיזור, אלא בגלל שהאמנות שלהם ראויה. מעבר לכך יש כיום תערוכות שאנחנו בונות בצוות האוצרות שהקמנו לגלריה: רותי חינסקי-אמיתי, ורד נחמני ואני. אלו תערוכות שמוקדשות לנושא מסוים, והן גם תערוכות שמציגות יותר אמנים, כמו זו האחרונה – "ועכשיו זכוכית".
העבודות המוצגות בתערוכה כולן עשויות זכוכית אבל שונות מאד זו מזו, בזכות תכונותיה הייחודיות והמגוונות של הזכוכית, המאפשרות לעבוד בה בטכניקות מגוונות. בתמונות פה למטה עבודה בהדפס של נועה הגלעדי (שהיא בכלל סיפור בעצמה. אולי עוד אכתוב עליה פה בהמשך). כלי העבודה העדינים של מיכל הרדה תלויים באוויר. המתח בין השבריריות של הכלים לבין החוזק שאמור להיות בהם הוא מרתק. הכלים עצמם כמעט לא נראים, ומה שבולט יותר הוא בעצם הצללים שלהם על הקיר.
התערוכה מוצגת עד שבת 27.6.
הגלריה בגבעת חיים היא חלק ממתחם מקסים בשם "הנקודה" – מקום כלבבי, שכולל גם חנות יד שניה, בעיקר כלים וספרים, ובתוכה גם מוזיאון קטן עם חפצים היסטוריים מהקיבוץ (מוזיאון הנקודה). חוץ מהחנות הזו יש עוד חנות ענקית לבגדי יד שניה, לגברים, נשים וילדים. מאחורה בחצר הפנימית מתחבאים בית קפה ועוד מקום בשם "בירצה", כלומר בר פיצה, שבו כמשתמע מהשם בירה ופיצה. ליד כל אלה אזור מוצל מתחת לעצים עם מתקנים מאולתרים של פעם עשויים מחלקים ממוחזרים, כמו כיפה גיאודזית מגלגלים, כסאות מגזעי עץ, חבל לעשות איתו טרזן, בית עץ קטן. ועצים שאפשר לטפס עליהם, ככה שאם הילדים שבאו איתכם משתעממים כשאתם בגלריה או בחנויות, תשלחו אותם לשחק בחוץ.
גלריה לאמנות גן שמואל
לגן שמואל הגענו באחד הימים החמים שידעה התנועה הקיבוצית. רצנו מהמזגן של האוטו לקרירות של הגלריה. בדרך עברנו את הפיקוסים שהולבשו שמלות לבנות שיכלאו את הפירות המלכלכים. מישהי אמרה שהם נראים כמו כדורים פורחים שתיכף ימריאו עם האוויר החם.
הגלריה בגן שמואל שוכנת במבנה שנבנה כרפת ב 1922. המבנה היה מאד מיוחד ומרשים בזמנו, בעל שתי קומות וגג רעפים מעוגל. על הקיר החיצוני של הגלריה אפשר לראות צילום מקורי של הבניין הישן וגם למצוא אותו בציור הקיר הצבעוני. בשלב מסוים פורקה הקומה השניה כי בקיבוץ הזדקקו לרעפים למשהו חשוב יותר. בין הרפת לגלריה עבר הבניין עוד כמה גילגולים ושימושים. הגלריה הוקמה על ידי מיכל שיבולת, ואחריה הצטרפה כאוצרת דורית טלמון. היום מי שאוצרת את התערוכות בגלריה היא אורית קוליקובסקי.
כשביקרנו בגלריה של גן שמואל הוצגה בה תערוכה של אתי גדיש דה לנגה – "יש דובים בחוף". היתה ציירת מקצועית במשך הרבה שנים, היתה גם מורה, תפקיד שלהפתעתה התאים לה מאד. כשהוריה היו במצב בריאותי קשה, ובעקבותיהם גם היא, הרגישה שהיא חייבת לחזור לאמנות כדי לטפל בעצמה. מאז היא עובדת בעץ, בסטודיו בכפר הים, המקום שלה להיות בשקט עם עצמה.
בתערוכה סירות עץ קטנות, עומדות, תלויות על קיר או מרחפות באוויר. הסירה היא אי קטן בים של אי יציבות. חפץ מעבר ממקום למקום, ממצב למצב. אני זוכרת משפט יפה שאמרה לי אתי על אמא שלה, כשהיתה במצב קשה: "רציתי לשים את אמא שלי על סירה ולהשיט אותה". במיצג המרכזי עשרות סירות משיטות חפצים קטנים בים סוער של חוטי ניילון.
התערוכה מוצגת עד ה 13.6 אז כדאי למהר.
בגן שמואל הגלריה היא לא חלק ממתחם. על הכביש הראשי יש מתחם חנויות ומסעדות רשת, אבל אתם יודעים שהוא לא משהו שאני אמליץ עליו. תסעו לשתות קפה בפרדס חנה.
רוצים עוד אמנות בקיבוצים? מוזמנים להצפין עוד קצת (או הרבה) עם הפוסט שלי על אמנות בגבול הצפון.
12 מחשבות על “החברים מתבקשים אל הגלריה לאמנות”
תודה על ההמלצות. אהבתי את הקונספט, ובאמת עם השנים צצו בהמון קיבוצים גלריות אמנות וגם מוזיאונים. הייתי בחורף במוזיאון האמנות של עין חרוד ומאד נהניתי.
תודה אורה. מתכננת להגיע לעין חרוד ממש בקרוב, ויש עוד ברשימה.
הו, חיכיתי לפוסט הזה!
תודה רבה על ההמלצה על התערוכה בגן שמואל! נהניתי ממנה מאוד.
מסכימה איתך שפוסט קורונה היא שעתן היפה של הגלריות.
מסמנת לי לבקר גם במוזיאון בהזורע, וגם בגבעת חיים.
תודה על התגובה ינינה 🙂 שמחתי שהלכת בזכותי ונהנית. מחכה גם לפוסט שלך על הגלריות. בגבעת חיים התערוכה עד 27.6 אז כדאי לך להזדרז 🙂
פוסט מקסים ורלוונטי לימי הריחוק החברתי שאפשר גם לפרשם כימי הריחוק מהערים הצפופות…אני אוהבת להביט בחללים בהם ממוקמות הגלריות הקיבוציות. כל קיבוץ והמבנה שלו.
תודה מיכל 🙂 זה נכון. התחלתי לכתוב את הפוסט לפני פרוץ הקורונה, אבל אז זה באמת הפך ליותר רלבנטי, עם הרצון במרחב הגנה מסביבנו.
אין ספק שישית חשק להגיע לפסטורליה של הקיבוץ, וקנו אותי כלי הזכוכית שרואים בהם בעיקר את הצל – משחקי אור וצל הם החביבים עלי ביותר
תודה אסנת. זו עבודה מהפנטת ממש.תסעי לראות.
אני מאד אוהבת את הגלריות האלה שמאפשרות אינטימיות עם העבודות. מוזיאון וילפריד הזורע הוא ״מוזיאון הבית״ שלי כשאני מגיעה לביקורים בארץ. אוהבת מאד את התערוכות שם. גם בגלריות האחרות ביקרתי אבל עבר כבר הרבה זמן. תודה על הפוסט 😊
כיף. גם אני אוהבת את הגלריות בקיבוצים שנותנות חוויה מקומית ומיוחדת. קצת רחוקה, מעוררת מחשבה וגעגוע. תודה על הפוסט
תודה עפרה. תיארת את זה מצוין 🙂
תודה גלית. וילפריד באמת נהדר. הוא זכה אצלי לפוסט משל עצמו 🙂