בארטורה שבעמק חפר (מקום מקסים שהקדשתי לו פוסט נפרד) התקיים שבוע יפן, בהפקתה של גלית רוסמן. מיטב המרצים והמורים הגיעו לספר וללמד על תרבות יפן. ואני, שעברו כבר 13 שנה מאז שהייתי שם, תמיד שמחה להרגיש קצת יפן ולהתגעגע. היה קשה לבחור מבין כל הפעילויות שהוצעו, אבל אי אפשר הכל. בחרתי בהרצאה מרתקת בנושא האינדיגו היפני, בטקס תה נעים במיוחד ובסדנת ציור יפני. אז עד שיפן תפתח את שעריה מוזמנים להצטרף ולחוות קצת יפן, לפחות בלב.
אינדיגו יפני ואופנה ישראלית
אם אתם זוכרים כבר כתבתי פה על אינדיגו ביפן, אבל אני אף פעם לא מתעייפת מלשמוע ולכתוב על זה שוב, כל פעם מזווית אחרת. הפעם מעיניה של קים אקהאוס, מעצבת אופנה, שזכתה לנסוע ליפן וללמוד מהמאסטר את סודות האינדיגו, שהפך לחלק משמעותי בקולקציות הבגדים שלה.
המפגש של קים עם האינדיגו התחיל במוזיאון בלונדון, מול קימונו צבוע כחול לבן. כשחזרה ארצה החליטה לבדוק את הנושא. היא הזמינה בדים מכל מיני מקומות בעולם וחקרה איך מפיקים ומשתמשים באינדיגו במקומות שונים, כמו הודו, יפן, סין, קמבודיה. בין השאר גילתה את שבט הטוארג או "האנשים הכחולים", שחיים בסהרה, ולובשים בגדים צבועים באינדיגו עד שהעור שלהם מקבל גוון לכחול.
קים הזמינה אינדיגו מחו"ל והתחילה להתנסות ולצבוע דגמים שלה באמצעות טבילה והדפסה. במקביל הכירה בחור קנדי שחי ביפן כבר 30 שנה, בבית חווה נטוש שקנה, ועוסק בסוגים שונים של מלאכות טקסטיל מסורתיות. קים רצתה לבוא ללמוד ממנו, והוא בתגובה הזמין אותה להצטרף אליו לסדנא אצל מאסטר אינדיגו ידוע.
היה אז קיץ, עונת קציר האינדיגו וקים השתתפה בקציר בשדה הקטן. את האינדיגו צריך לקצור מהר כיוון שתוך כמה ימים הוא מתייבש ונהרס. תוך שעות מרגע שנקטף חייבים לייבש את האינדיגו, כדי למצות את הפיגמנט, כך שיהיה חזק ועוצמתי. פורשים את העלים על האספלט הרותח וכך הם מתייבשים תוך מספר שעות. (זו שיטת הייבוש לכמויות קטנות. מי שמגדל אינדיגו לשימוש מסחרי ולא אישי, מייבש את העלים בהאנגר גדול עם מאווררים). העלים מתחילים להכחיל, עד שמקבלים גוון כחול כסוף אחרי מספר ימים. אחרי כמה חודשים מייצרים מהם סוג של קציצות. בסך הכל יכול לקחת עד שנה לקבלת אבקה או כדורים שאפשר לעבוד איתם.
מאסטר האינדיגו, נאגוצ'י סאן שמו, איש מעניין ורגזן, לדבריה של קים, הוכר על ידי המדינה כ natural treasure. הבית שבו הוא חי ישן וצנוע, מתוכנן כולו בהתאמה לעבודת הצביעה, לפי אורך ורוחב של קימונו, ארוך וצר. הסלון משמש גם כמקום להכנת אבקה ושאר מלאכות וגם לניהול פגישות עסקים, כמו למשל פגישה עם איש עסקים שבא לקנות עבור מייסיס קימונואים במאות אלפי דולרים. בחדר שליד הסלון נמצאים בורות הצביעה, בני 150 שנה. האינדיגו בתוך הבורות יכול לעמוד שנים ומשתבח עם הזמן. כדי לשמור עליו צריך "להאכיל" אותו כל הזמן בפרוקטוז, עדיף ממקור טבעי, כמו למשל בננות. הקצף שנוצר למעלה, ה indigo flower , מעיד על כך שהצבע משובח. לפני הצביעה מורידים את הקצף מלמעלה, ויש כאלה, כמו נאגוצ'י סאן, שאפילו טועמים (כיוון שהכל בעצם עשוי חומרים טבעיים).
הטכניקה שלמדו בסדנא נקראת Katazome – סוג של סטנסיל (שבלונה). הסטנסיל עשוי מגזע עץ אפרסמון, עם דוגמאות מדהימות מחוררות בעבודת יד. בשווקי הפשפשים אפשר למצוא סטנסילים בני 100 שנה במחירים שיכולים להגיע לאלפי דולרים.
העבודה עם הסטנסיל נעשית באמצעות משחה מיוחדת, שמורכבת על פי מתכון שלו: קמח אורז + סיד + מים + פיגמנט (לפעמים, לא חובה). במקומות בהם תהיה משחה, הבד יאטם והצבע לא יתפס. אחרי מריחת המשחה מייבשים את הבד בחוץ. אורך החצר הוא 14 מטר – מתאים בדיוק לאורך הבד התלוי.
אחרי הייבוש טובלים את הבד בצבע בעזרת מוטות מיוחדים. כדי להגיע לגוון כחול ממש כהה צריך לטבול 15 פעמים (ככל שטובלים יותר פעמים כך הצבע יותר כהה). בין הטבילות צריך לחכות כשעה, כך שבסה"כ לוקח כמה ימים לסיים את תהליך ההטבילה. אחר כך מורידים מהבד את המשחה בעזרת מברשת עם סיבי קש, שוטפים ותולים לייבוש.
קים שמה לב שמשהו בכחול האינדיגו היפני עמוק יותר, לעומת הגוון שקיבלה בנסיונות הצביעה שעשתה בארץ. מסתבר שהמאסטר צובע את הבד בטון נוסף של אפור, שעשוי פחם שנלקח מהארובה, מעורבב עם חלב סויה, שעשוי כמובן גם הוא ביד מפולי הסויה.
במסגרת הסדנא הכינו Happi Festival jacket – ג'קט פועלים קצר שלובשים בפסטיבלים, וגם Summer yukata kimono – קימנו קיץ, לנשים ולגברים. את הקימונו למדו לתפור רק בתפירה ידנית כמובן (אסור לתפור אותו במכונה). מסתבר שאת הקימונו לא מכבסים כמו שהוא. פעם בשנה פורמים את כל התפרים, מכבסים את הבד ותופרים מחדש. קים מסבירה שזה פחות נורא ממה שזה נשמע כי התפירה פרימטיבית ופשוטה.
כשחזרה לארץ פתחה קים סטודיו בחיפה והרגישה שהיא חייבת להתחיל לצבוע. בהתחלה עבדה בסדרות קטנות, צעיפים, תיקים, אקססוריז, רק כדי לגשש איך זה הולך. אחרי קולקציה ראשונה הבינה שקשה לייצר את הבדים לבד, והתחילה לייבא בדים מבתי מלאכה, צבועים אינדיגו טבעי בדוגמאות לבקשתה. קים מנסה כל פעם משהו חדש, כמו לצבוע גם באדום. בנוסף לבדים עם דוגמאות האינדיגו, נכנס לסטודיו גם בד דנים (ג'ינס) דק, שהוא הגרסא המודרנית של צביעת האינדיגו. האינדיגו היפני והג'ינס יצרו יחד שפה אסתטית שמשלבת תרבויות והובילה לעיצובים מעניינים כמו למשל קימונו מג'ינס.
אם אתם רוצים להרגיש קצת יפן בלבוש או בכלל לראות את העיצובים היים של קים – זה האתר שלה – Kimka studio
טקס תה
לפני שנעבור לשיעור ציור, נעצור להפסקת תה. האמת שהגעתי עם ציפיות די נמוכות בעקבות טקס תה שראיתי ביפן, אבל לא היה שום דמיון בינהם. הטקס ביפן היה יותר מופע תיירותי, והטקס פה, שהועבר על ידי מיהו קטאוקה היה מעניין, נעים וטעים.
מסתבר שטקס תה הוא הרבה מעבר לתה. יש בו הרבה אספקטים של אמנות, כמו הקליגרפיה שתלויה תמיד על הקיר, סידור הפרחים, קערות הקרמיקה. לפני הטקס מתכננים את הסטינג המתאים לפי העונה. אפילו המאכלים המתוקים המוגשים בטקס משתנים בהתאם. מיהו סידרה בגלריה אריחי טטמי, שמה בפינה סידור פרחים יפיפה ובחרה קליגרפיה שתהיה מוקרנת על הקיר.
מיהו סיפרה על ההיסטוריה של טקסי התה, על הסמוראים בני המעמד הגבוה, שבבואם לבית התה היו צריכים להוריד את נשקם ולכופף את ראשם כדי לעבור בחור הכניסה קטן. כאן לא נלחמים, כאן כולם בני אדם, נמצאים ברגע.
מיהו הזמינה את המשתתפים לקחת חלק. כל אחד קיבל קערה ומברשת עשויה במבוק. הוספנו מעט מאבקת המאצ'ה הירוקה ומיהו מזגה עליה מים חמים. עם המברשת מערבבים מהר עד שנוצר למעלה קצף (רצוי), מחזיקים את הקערה בשתי ידיים ושותים. הקערות, מעשה ידיה של מיהו, עשויות קרמיקה, שהתפתחה גם היא עם טקס התה. כיוון שהטקס אורך 4-5 שעות, מקובל גם לאכול משהו קטן, עדין ומינימליסטי. המתוקים שמיהו הכינה היו מעולים. גם התה עצמו, המאצ'ה, שכולם הזהירו מפני המרירות שלו, היה לי מאד טעים.
ציור יפני מסורתי
בכניסה לחדר ריח חזק של קטורת ומוזיקה נעימה. טל אומרת שנתחיל בזמן, ומסבירה שבתרבות היפנית זמן לא שווה כסף אלא כבוד. היפנים מדייקים בזמן. לא מאחרים אבל גם לא מקדימים, כיוון שגם להקדים זה לא מכבד. העובדה הזו ועוד הרבה עובדות מעניינות על התרבות היפנית משולבות לאורך כל השיעור.
הציור יפני, כמו הרבה דברים בתרבות היפנית, הגיע מסין. בתקופה שסין היתה משגשגת והיפנים היו בעיני הסינים גמדים דייגים ברברים. גם הנייר הגיע ליפן מסין. את הנייר בסין ויפן עושים מסיבים של עץ תות מזן מיוחד, ללא פירות, שנקרא תות נייר. מבשלים את הענפים, מקלפים, משרים במים, ומייבשים על רשת.
הציור היפני מבוסס על ארבעה אוצרות:
הראשון הוא הנייר, שנמצא בכל מקום בבית היפני. נייר ביפנית הוא washi, מכאן מגיע הוואשיטייפ, או kami, ומכאן מגיע האוריגמי. האוצר השני הוא ה Suzuri – כלי עשוי צפחה, שבו מכינים דיו נוזלי מתוך גוש הדיו (האוצר השלישי). למה צריך להכין את הדיו? למה לא לקחת מראש בקבוק עם דיו נוזלי? עבור נזיר שמסתובב עם תיק, פחות נוח להשתמש בדיו נוזלי שנשפך ונגמר. יותר נוח לקחת דיו יבש בגוש וכל פעם להכין דיו לפי הצורך. מעבר לנוחות, תהליך הכנת הדיו הוא גם מעבר מהעולם שבחוץ לבין הרגע שאתה מתחבר אל הסומי. הסוזורי מחולק לאיזורים של ים ויבשה, כשבאזור הים שמים מעט מים. מערבבים עם גוש הדיו בין הים ליבשה ומרגישים איך לאט לאט המרקם משתנה. האוצר הרביעי הוא המכחול שעשוי שיער טבעי (של סוס או כבשה) וידית במבוק.
מתחילים בציור של קו אחד. נשמע קל? תחשבו שוב. כיוון שהשיעור הזה הוא באמת רק טעימה, עברנו על השלבים די מהר, אבל בחיים האמיתיים לימודים של ציור קו יכולים להימשך גם חצי שנה. בציור היפני מציירים ארבעה סוגי צמחים, ארבעת הג'נטלמנים, כאשר לכל אחד מקדישים לפחות ארבעה שעורים. מתחילים מהבמבוק, כי הוא הכי בסיסי מבחינת הקווים ולכן הכי קל לציור. מעבר לסיבה של פשטות הקווים של הבמבוק, גם מיוחסות לו תכונות חיוביות כיוון שהוא שואף גבוה, מה שמלמד אותנו שתמיד יש לאן לשאוף ומצד שני הבמבוק חלול ותמיד משאיר מקום ללמידה.
אם תרצו ללמוד מטל – זה האתר שלה – קוקשי – טל שימיזו, מורה לשפה יפנית וציור יפני מסורתי.
6 מחשבות על “יפן זה כאן – להרגיש יפן בארץ”
תודה רבה נעה.
העונג כולו שלי 🙂
הביקור הזה ביפן דרך הפוסט שלך היה לי בדיוק במקום. אני מתגעגעת למקום שעוד לא ביקרתי בו. תודה יקרה!
איזה יופי, להתגעגע למקום שעוד לא היית 🙂
מקווה שתגיעי בקרוב.
מרתק ברמות על !!
תודה רבה !
תודה שולי, שמחה שעניינתי אותך 🙂