הימים ימי בין הסגרים, התחלנו קצת להוציא את האף מהבית. חו"ל אין, אז אנחנו ממשיכים לתור את הארץ. אחרי שכתבתי על גלריות בקיבוצי הצפון הקרוב, הרחקתי הפעם עד לגבול הצפון לחפש שם אמנות. מצאתי מוזיאון שממש הפתיע לטובה, מפעל מתכת שהפך לגלריה, דירת שיכון שמושכת חובבי אמנות ועוד קצת.
מוזיאון בר דוד בקיבוץ ברעם - קיבוצו של אוסף
מעשה בקיבוץ שקיבל במתנה אוסף יודאיקה. מאיפה הגיע האוסף ומה לקיבוץ חילוני ולאוסף כזה?
בעל האוסף, משה בר דוד, היה אספן חיפאי של אמנות יהודית וישראלית. בערוב ימיו החליט למסור את האוסף לקיבוץ ברעם, קיבוץ שביתו רבקה זיו היתה ממקימיו. התנאי של בר דוד למתן האוסף היה הצגתו במקום קבע שגם ינציח את קהילת בז'ז'נה, שם נספתה רוב משפחתו. בקיבוץ התלבטו האם לקבל את האוסף, כי מה לקיבוץ חילוני של השומר הצעיר וליודאיקה? ומה פתאום מוזיאון? סיפור שהזכיר לי קצת את סיפור הקמתו של מוזיאון וילפריד בקיבוץ הזורע.
בסוף של דבר הוחלט להקים את המוזיאון בקיבוץ. לאחר שנפסלה הצעה לבנות עבורו מבנה חדש, הוחלט להעמיד לרשות המוזיאון מבנה קיים, שהיה בעבר בית ילדים. המבנה שונה ושופץ כך שיתאים לשמש כמוזיאון. קירות הוסרו, חללים נפתחו וב 1981 נחנך המוזיאון רשמית. לאורך השנים המוזיאון אירח אמנים לשהות וליצור בקיבוץ, לשתף את החברים בעבודה ולהציגה מאוחר יותר במוזיאון.
בעקבות הפעילות העניפה במוזיאון עלה צורך להגדילו ולהוסיף קומה שניה למבנה. הגלריה העליונה מעוצבת כחלל אחד גדול, והאור הטבעי נכנס מבעד לחגורת חלונות מסורגים בדוגמת מנורות. בהמשך נפתח גם אגף הנוער בקומת מרתף.
מה במוזיאון?
אוסף היודאיקה המקורי מוצג בתערוכת הקבע וכולל מגוון רחב של תשמישי קדושה וגם סדרה יוצאת דופן של ציורים על גבי זכוכית מהמאה ה-18, שמתארים את סיפור מכירת יוסף.
אבל המוזיאון לא מציג רק יודאיקה, אלא גם תערוכות קבועות ומתחלפות של אמנות עכשוית, של אמנים יהודים וישראלים. אבי איפרגן, מנכ"ל המוזיאון והאוצר הראשי, מסביר "המוזיאון עוסק בבחינת גבולות האמנות, וכמוזיאון שנמצא על הגבול הסוגיה הזו מתחדדת ביתר שאת".
העבודות הראשונות שתראו כשתגיעו לכאן הן אלה של יגאל תומרקין. חמישה פסלי מתכת שלו מוצגים דרך קבע בגן הפסלים. במבואת המוזיאון מוצגות בדרך כלל תערוכות של אמנים מהגליל, במטרה לקדם אמנות מהפריפריה. כשאני ביקרתי הוצגה שם התערוכה "אדמה קשה" של בוגרות ובוגרי המכון לאמנויות בתל חי.
תערוכה נוספת בקומת הכניסה היתה תערוכה של סטודנטים שנה ג' במכון לאמנויות בתל חי. אוצרת התערוכה בחרה עבורם 5 פריטים מתוך אוסף היודאיקה (סביבון, חנוכיה וכד') והם הגיבו לפריטים בפרשנות משלהם. בקומה העליונה של המוזיאון מוצגות תערוכות מתחלפות. כשאני ביקרתי הוצגה התערוכה "הגוף המכני". האמנים המציגים בה לא משתמשים במכחול מסורתי כדי לצייר, אלא בכלים ומכשירים שונים, למשל מגבים, בעזרתם הם יוצרים את הציור המכני. כמו שנאמר – בדיקת גבולות האמנות.
למטה, בדרך מהמעלית אל אגף הנוער, תלויים רישומים נהדרים של יאיר גרבוז – "לא הייתי בהודו" – הודו כפי שעולה בדמיונו, רחובות ודמויות (עדיין מוצג). באגף הנוער, שבו מוצגות תערוכות שנתיות, ביקרנו בתערוכה "אי שם" (עדיין מוצגת) – תערוכה נהדרת עם שפע פעילויות, פינות יצירה, ושילוב של פעילות אינטרקטיבית עם סריקת קוד שנמצא ליד כל עבודה. האגף הוא אופציה ראויה ואף יותר לאגפי הנוער במוזיאונים הגדולים האחרים, ובהחלט אחד הטובים שראיתי.
חניתה - גלריה גבול
ביום השני לטיול האמנות שלנו נסענו אל גלריה "גבול" בקיבוץ חניתה. הגלריה בחניתה היא יוזמה של האמנית ריטה כץ, שבעקבות משבר אישי מצאה עצמה "תקועה" בשכונת ההרחבה של חניתה. אחרי שנים בהן לימדה אחרים, התחילה ללמוד לתואר שני באמנות, כסוג של טיפול בעצמה. הלימודים עזרו לה לחדש קשרים, ליצור ולהציג את האמנות שלה. היא פתחה סטודיו בקיבוץ במבנה תעשייתי ישן.
ליד הסטודיו, באותו מבנה, היו עוד חללים ריקים. עלה רעיון שאולי הקיבוץ יאפשר לקבל את אחד החללים האלה לשמש כגלריה. החלל נראה מתאים, קרוב לסטודיו של כץ וליד בית הקפה. זה לקח זמן, אבל באופן מפתיע התקבלה תשובה חיובית. ב-2017 התחילו בשיפוצים בכוחות מקומיים: ריטה, עופרה (אמנית ותלמידה של ריטה, מתנדבת במוזיאון) ויריב כהן. "היה לנו חשוב להשאיר חלק מהבטון חשוף, תזכורת לבטון שעוטף את גבולות המדינה, ואנחנו הרי גלריה גבול".
ב 2018 הוצגה התערוכה הראשונה בגלריה. התערוכה היתה של עודד ידעיה, מנהל בי"ס מנשר לאמנות, ממייסדי קמרה אובסקורה. ידעיה, בן חניתה, הציג צילומים בנושא פירוק הקיבוץ. השניה להציג היתה הצלמת דורון עובד, גם היא בת הקיבוץ, שהציגה תערוכת צילום בשם "עבר קרוב", על חייה בקיבוץ. בהמשך השנה הציגו עוד בני חניתה בגלריה, ולבסוף העונה ננעלה בחגיגות ה-80 לקיבוץ, עם תערוכה קבוצתית של כל האמנים החניתאים.
בתום השנה הזו, הגיעה ריטה למסקנה שאמני חניתה זה טוב אבל לא מספיק, כיוון שאין בקיבוץ מספיק אמנים כדי להציג תערוכות מגוונות מספיק. היא החליטה לשנות כיוון ולהפוך את המקום לגלריה לאמנות עכשוית של אמנים ידועים מבחוץ, וכך גם לקבל תמיכה ממשרד התרבות. מי שמציג כיום בגלריה צריך לעמוד בקריטריונים של המשרד. האמנים חברי חניתה עדיין מוזמנים להציג בסטודיו של ריטה.
ריטה מספרת על שיתוף פעולה עם גלריות ומוזיאונים באזור, כמו אטליה שמי בכברי, בית אוסף קופפרמן בלוחמי הגיטאות, ומוזיאון בר דוד בקיבוץ ברעם. כל אלה משתדלים להיות מתואמים בשעות הפתיחה, כך שאנשים שמגיעים לאזור יוכלו להיות בכמה תערוכות.
מה חוץ מהגלריה?
מעבר לתערוכות המוצגות, לפעמים מתקיימות בסטודיו של ריטה סדנאות המועברות על ידי אמנים. על הדשא שממול יש לפעמים מסיבות עם DJ שמביאות קהל לגלריה. בקפה "הצנצנת" שליד אפשר לשבת לשתות משהו. עוד הולך ונבנה פה מרכז מבקרים של "יוליוס" – מזקקה שיוצרת משקאות ממגוון צמחים, פירות וירקות. מחוץ למתחם הגלריה יש בקיבוץ את מוזיאון חומה ומגדל, שהביקור בו היה מעניין, ואת סטודיו קלדרון לעיצוב בזכוכית שלא הספקנו לבקר בו.
השלב הבא בחלומה של ריטה הוא להקים בקיבוץ רזידנסי לאמנים, כמו שיש בקיבוצים אחרים, כמו "קשת איילון" בקיבוץ איילון ורקדנים בקיבוץ געתון. בחלומה האמנים שוהים בקיבוץ, עובדים ומציגים את עבודותיהם. מבטיחה לעדכן כשהחלום יתגשם.
הבית המצוייר בשלומי
קשה לדמיין מה מסתתר בתוך בניין השיכון הסטנדרטי הזה בשלומי. כשנכנסים לדירה כמו נכנסים לעולם אחר. הרצפה, הקירות, התקרה, הרהיטים – הכל מצוייר בקווים, כוכבים ופרצופים. עפיה או עפרה היתה ציירת בצעירותה בתימן. לעת זקנה החלה לצבוע את כל הבית. כולל טיפוס על כסאות ושולחנות, מה שהביא לנפילתה ופציעתה כך שלא יכלה יותר לטפס. עפיה/עפרה המשיכה בציור דיוקנאות עצמיים על תמונות בעיתון ויצירת בובות בדמותה.
כדי להגיע אל המקום חפשו את "הבית המצויר". בתוך היישוב יש שילוט למקום.
בתכנית המקורית היה גם ביקור באטליה שמי בקיבוץ כברי, אבל הוא בדיוק היה סגור לרגל החלפת תערוכות. האטליה נמצא ממש ליד הסדנה להדפס שכתבתי עליה בפוסט על הגליל המערבי.
בלילה ישנו בצימר בכליל. הצימר היה מאד נעים, כמובן טובל בירוק. לצערי לא הספקנו להיות בו הרבה זמן כי רצינו להספיק לטייל. כמו בכל צימר בכליל, צריך לקרוא היטב את כל הפרטים לגבי זמינות החשמל. אצלנו המזגן למשל היה זמין רק מ 11:00 והיה לנו קצת חם בבוקר. מלבד זה – מומלץ.
בהמלצתו של אבי ממוזיאון בר דוד, נסענו לאכול במסעדת "בלדנה" בג'יש. ישבנו בחצר הנעימה תחת עצי תאנה. הצצתי פנימה וגם שם נראה מאד נחמד. האוכל היה מאד טעים – בקיצור מומלץ.
8 מחשבות על “עד הקצה – אמנות בגבול הצפון”
תודה על המידע השןפע אבוא בוגאי עם קבוצות המטיילים דלי
שנה טובה עם מבט לכנרת.
טיולים,צימרים,האצאות ומופע 'גלויה מאפגניסטן'.
0546580110
שנה טובה דולי
פוסט עם הבטחה גדולה, נועה. ממש אוצר. הייתי בעבר בגלריה המצוינת בכברי. משמח לשמוע שגם בחניתה נפתחה גלריה. כל המקומות שסיפרת עליהם נראים מעניינים ושווים ביקור. המון תודה.
תודה רבה זיוה 🙂 מחמיא לי ומשמח אותי.
כמה יופי! תמיד טוב להכנס לקרא אצלך ולגלות מקומות חדשים
אני תמיד שמחה שאת באה לבקר פה 🙂
אני אוהבת לטייל בעקבותיך. סביר להניח שגם הפוסט הזה ישמש אותי ביום מן הימים. תודה שאת חיל חלוץ וכותבת ומצלמת כל יפה!
איזה כיף רבקה 🙂 מקווה שתטיילי ותהני!