ישבתי על קצה המיטה, כפות הרגליים על השטיח הורוד שנמתח מקיר לקיר במלון הפשפשים באמריצר, ובכיתי. יומיים אחרי הנחיתה בדלהי, חשבתי שככה הולך להיראות כל הטיול שלנו בהודו, וזה לא מצא חן בעיני בכלל. נחיתה ראשונה בהודו היא קשה. זה שוק, זה לא דומה לשום דבר שאנחנו מכירים. המיין באזאר בדלהי מלא פרות משוטטות, לכלוך בכל מקום וריחות חזקים. משם נסיעה ברכבת לאמריצר, רק כדי לגלות שיכול להיות יותר גרוע מדלהי. אבל העידוד הגיע ממקור בלתי צפוי.
לא רחוק מהמלון, מקדש הזהב הסיקי חיכה להפתיע אותנו. אמיר הצליח לאושש אותי ויצאנו אל הרמנדיר סאהיב the Harmandir Sahib, מקדשם של הסיקים שעולים לכאן לרגל מכל הודו. ככל שהתקרבנו הבנתי שמחכה לנו כאן חוויה יוצאת דופן. בכניסה התבקשנו לחלוץ נעליים ולרחוץ את כפות הרגליים בבריכה קטנה. מפה והלאה מותר להיכנס רק יחפים. (טיפ: תביאו שקית כדי לשים את הנעליים בתיק). על הראש חבשנו מטפחות לבנות עם נקודות שחורות קטנות שקנינו כנדרש. התהליך החיצוני שעברנו כדי לציית למנהגי המקום, היה מקביל לתהליך הפנימי. הלכלוך נשאר בחוץ ואנחנו נכנסנו לעולם אחר, טהור.
בתוך המתחם נגלה לעיננו המקדש המוזהב, טבול במים. הבריכה שבה הוא עומד מוקפת משטחי שיש לבן עם דוגמאות בשחור וחום. אנחנו מתחילים להתהלך מסביב. מגע השיש הקר מתחת לרגליים חלק ונעים. תחושה של בית. אנחנו מתיישבים על שפת הבריכה ומסתכלים בו מהופנטים במבנה הזהוב. ברקע מתנגנות תפילות, מוזיקה נעימה. הרגשה קסומה, כמו כישוף ואנחנו לא רוצים לקום משם.
אנחנו מסתובבים בין הראשים הצבעוניים של המבקרים הסיקים, מבוגרים, צעירים וילדים. אצלם הבד מגולגל כמו טורבן קטן על המצח. הנשים לבושות סארים צבעוניים ולשומרי הראש נוספו גם חניתות. כולם רוצים להצטלם איתנו ואנחנו איתם. כולם רוצים מזכרת, לא לשכוח, לתעד את המפגש הנדיר עם האנשים הזרים.
החלטנו להצטרף לארוחה בחדר האוכל, אם אפשר לו ככה. חיכינו בחוץ עד להישמע קולו של התוף הגדול, שקורא לכולם להיכנס פנימה. אנחנו מתיישבים על המחצלות שפרושות על הרצפה בשורות. מתנדבים עוברים ומחלקים צלחות ואחריהם אחרים ממלאים אותן בעיסת עדשים ובלחם. הרעב כבר גדול והלחם בקושי מצליח להשקיט אותו. בתום הארוחה מתנדבים שוטפים את ערימות כלי הנירוסטה הבוהקים.
אחרי הארוחה מתנהל אישהוא טקס במקדש, ואנחנו מצטרפים. מוציאים או מכניסים את ספר התורה. בפנים הרבה אנשים. צפוף. שרים?
כבר מאוחר וקשה להיפרד.
פה ושם אנשים ישנים על הרצפת השיש הלבן.
יצאנו אל הרחוב החשוך, ההומה, המלוכלך. מחפשים משהו לאכול ומסתפקים בסוגי מזון יבש כמו קרקרים ועוגיות. כל הנעימות נעלמה בבת אחת. כאילו יצאנו מחלום או מעולם מקביל אל המציאות. כמו סינדרלה בחצות. אני מחילה להבין שזוהי הודו. ארץ של ניגודים, והמסע שלנו פה יהיה מורכב.
