במטוסים החדשים של אלעל יש שקע למטען מתחת למושב ויש Wi-Fi. כביכול לא משפט חשוב מספיק כדי לפתוח בו פוסט על דרום איטליה, אבל כן. כי זה מה שצריך כדי שהילדות יהיו מסודרות בטיסה, מה שאומר שאנחנו מסודרים, מה שאומר טיסה מצוינת והתחלה מעולה לטיול. כיוון שהזמנו מראש ארוחה צמחונית וארוחות ילדים, קיבלנו את האוכל בין הראשונים. מי שעוד זוכה לארוחה מוקדמת הם אוכלי ארוחות ללא גלוטן, טבעוניות, דלות סוכר וכד'. אם אתם אוהבים לקבל את האוכל מהר, כדאי שתבחרו לכם מראש בעיה רפואית או אורח חיים תזונתי חדש, לפחות זמנית.
אחרי לילה במלון Golden Tulip שליד שדה התעופה בפיומינצ'ינו (מומלץ מאד ללילה שלפני או אחרי טיסה) יצאנו דרומה לכיוון סורנטו. הדרך ארוכה ודורשת לפחות עצירה אחת. את העצירה הארוכה מבינהן עשינו במנזר Monte Cassino, שנמצא על ראש הר גבוה. עולים עולים עולים והקטנה אומרת שאנחנו טסים באוטו מעופף. פה מתחילים להתאמן בנהיגה בכביש מתפתל ברוחב חצי נתיב. ככה זה יהיה בשבוע הקרוב. המבנה עצמו מאד מרשים וגם הנוף מסביב. אני מנצלת את ההזדמנות ליישם את החומר הנלמד בסדנת הצילום האחרונה, ולצלם בתוך הכנסיה החשוכה או להקפיא את זרם המים במזרקה. במלחמת העולם השניה היו פה קרבות קשים ובעקבותיהם ביזה, רצח ואונס המוני על ידי חיילים מרוקאים בשירות הצבא הצרפתי. אפשר לקרוא על זה פה. המתחם עצמו יפיפיה, עם גינות, מזרקות ובעיקר נוף שנפרש מתחת. למעלה בקצה גרם המדרגות נמצאת הכנסיה.
לחם עם חרוסת
המלון שמחכה לנו ללילות הקרובים הוא Villa carolina שבעיירה Priora מעל סורנטו. למזלנו הטוב או הרע הגענו לאזור בשבוע הקדוש, השבוע שלפני הפסחא. נכנסנו לסורנטו ממש לפני יציאת התהלוכה. שילוב של צפיפות מכוניות, הולכי רגל בתחפושות ורחובות סגורים לשיפוצים התחיל לבלבל את הווייז, את ה GPS של האוטו ואותנו. נוספו לזה ניסיונות אבודים מראש להיכנס לרחובות בלתי עבירים לאוטו הגדול ששכרנו, בהנחה שרוצים להחזיר את הרכב עם המראות לחברת ההשכרה. בשעות הערב המאוחרות הצלחנו להשתחל אל המקום. עמנואלה פתחה לנו את שער הברזל הגדול, ובחיוך מתוק אמרה במבטא איטלקי: I know – you want to kill me. מה שנכון נכון. אבל אי אפשר באמת לרצות להרוג את עמנואלה. היא ובן הזוג שלה קרלו הם מתוקים אמיתיים. הם מנהלים את המקום היפה הזה יחד. יש בו 5 חדרי אירוח בגדלים שונים ואנחנו תפסנו 4 מהם. התשלום כולל ארוחת בוקר ואפשר גם לקבל ארוחת ערב מצוינת בתשלום. אנחנו חגגנו פה את ליל הסדר. מנואלה וקרלו הכינו לנו ארוחת חג לתפארת, עם לחם ועם קינוח לא כשר בעליל של עוגת ריקוטה אלוהית (לא בטוחה איזה אלוהים אבל אחת הטעימות).
כדי שלא תצטרכו לרדת לסורנטו עם הרכב ולחפש חניה, עמנואלה, קרלו וג'וספה ידאגו להסיע אתכם למטה וגם לאסוף אתכם בחזרה. החנויות בסורנטו עמוסות בלימונים בגרסאות שונות (סבונים, מפות, וכד'), אבל הצלחנו לחמוק מהם. פה גילינו לראשונה שתי רשתות שנפגוש עוד בהמשך הטיול. הראשונה היא חנות השוקולד המעולה Nina & friends – שוקולדים במילוי לימונצ'לו, קרם פיסטוקים ועוד כל מיני. אפשר גם לטעום במקום. השניה היא החנות הכי צבעונית ברחוב – Antica santonia- בגדים, נעליים, תכשיטים, הכל צבעוני ומלא פונפונים. נרכשו נעליים, שרשרת ושמלות לילדות.
את הגלידה הכי טובה אכלנו אצל קרלו בנמל במקום שנקרא Ristorante Ruccio. יש שם גלידה מעולה שנעשית במקום. כדאי לעבור לפני או אחרי השיט לקפרי.
קפרי
שני דברים יש לי להגיד על השיט לקפרי: הראשון – תזמינו כרטיסים רק במעבורת הגדולה של Caremar. יש לה פחות הפלגות אז כדאי לבדוק מראש את השעות. אנחנו שטנו בסירה רגילה, מה שהרס לי קצת את הביקור. הדבר השני הוא באותו עניין- Xamamina- כדורים נגד בחילה. בכל בית מרקחת באיזור אפשר לקנות, בגרסא טבעית או לא. תיכנסו לבית מרקחת עם פרצוף ירוק ומיד יגישו לכם את זה. יש לעיין בעלון לצרכן לפני השימוש, אבל כיוון שהעלון באיטלקית ואתם צרכנים עבריים, אגיד לכם שצריך לבלוע את הכדור חצי שעה לפני הבחילה הצפויה. כנראה שזה ישמש אתכם לא רק בשיט אלא גם בכבישים המפותלים.
בפסגת האי, בעיירה אנה קפרי, ניצבת וילה סן מיקלה Villa san mikele. בדרך כלל נשקף משם נוף מהמם של כל האזור, אבל אנחנו זכינו ליום עם ראות לא משהו. פסגת ההר היתה פשוט טבולה בענן. את הנוף למטה אי אפשר היה לראות אבל עדיין היה אפשר להתרשם מהוילה. אם אין לך בחילה מהשיט כמובן. אם זה המקרה, עדיין אפשר להתרשם מהגן שמוביל לשרותים, והוא באמת יפה.
פומפיי
קצת חששתי לבקר בפומפיי עם הילדות. חשבתי שמכל מקום יביטו בנו דמוית שקפאו במותן, אבל הדמויות (שהן בכלל פסלי גבס משוחזרים), נמצאות בשני מקומות ספציפיים שממש לא חייבים לעבור בהם אם לא רוצים. במפה שמקבלים בכניסה מסומנים 3 מסלולים באורכים שונים. אנחנו בחרנו את זה של השעתיים. קחו בחשבון שהמסלול הוא לא מעגלי ומסתיים בשער אחר משער הכניסה הראשי. אפשר לחזור באותו מסלול או לאורך הכביש מחוץ לאתר. כל המידע על פומפיי קיים ומוכר, רק אסכם שהמקום מאד מאד מרשים, יותר מה שציפיתי. מתקבלת ממש תחושה של טיול בעיר, עם רחובות, מדרכות, בתים וחנויות.
מדרימים עוד קצת
העוגן בחצי השני של הטיול שלנו הוא במאיורי Maiori שליד אמלפי, והדרך לשם עוברת בפוזיטנו Positano. העיירה צפופה מאד ואין מקום חניה ברחוב, לכן בהמלצתה של עמנואלה ירדנו בכביש המתפתל וחנינו בחניון Garage Mandara. משם המשכנו לרדת ברגל לאורך הסמטאות. גם פה המון לימונים, שלא תשכחו איפה אתם נמצאים, אבל גם חנויות אחרות וגם כמה גלריות מעניינות לאמנות. כל הסמטאות מובילות בסוף אל חוף הים. החוף הוא מהסוג שאני אוהבת, כזה שלא מלכלך. אבנים קטנות בגווני אפור שמתאימות לשמים המעוננים. סופסוף היה לבנות קצת מרחב להשתולל ולזרוק אבנים למים. קנינו קפה ומאפה במסעדה הסמוכה וישבנו קצת לנוח מול הגלים.
ממש לפני שמגיעים למאיורי עוברים במינורי, התאום הקטן יותר. בדקנו את בית קפה והקונדיטוריה Sal de Riso, עוד המלצה של עמנואלה. ויטרינות ומקררים עמוסים בעוגות וקינוחים בכל הצורות וכל הצבעים. אי אפשר לפספס את המקום, הוא נמצא על הכביש לאורך הים.
המלון שחיכה לנו במאיורי הוא Hotel Club Due Torri. הוא נמצא ממש על הים, עם נוף כחול מהחדר ומהמסעדה. יש גם בריכה שלא היתה פעילה כשהיינו, כי היה עדיין קר. המלון מעט מיושן אבל לדעתי שווה. מעבר לנוף יש ארוחת בוקר מגוונת שכלולה במחיר, והמסעדה פתוחה גם לארוחת ערב עם אוכל מצוין (ולא זול). אם בטעות הגעתם לכאן עם ילדים, בטיילת ליד הים יש גינת משחקים נחמדה.
אחרי הביקור בפומפיי, הרגשנו שצריך ללכת עוד קצת אחורה בזמן ונסענו לראות את המקדשים היווניים בפאסטום Paestum, קצת דרומה לאורך החוף. מדובר במתחם ובו שלושה מקדשים, בריכת שחיה ענקית (בחיי, מדהים), דרכים סלולות ועוד שרידים. יש במקום הסברים מעניינים על מה עשו הרומאים עם כל זה (בעיקר קברו את זה מתחת לאדמה).
כמובן שהיינו גם בראבלו Ravelo, כשהיעד המרכזי פה הוא Villa Rufolo עם הגן היפה שלה. פה כולם מצלמים את התמונה המפורסמת של העץ על רקע הים, אז הנה כמה תמונות אחרות. בבריכת הנוי שבגן איש כחול צף מנמנם בשמש, כשסביבו צפרדעים או קרפדות עסוקות בשלהן (ולא אפרט פה במה בדיוק עסקו. מי שרוצה יש לי תיעוד של זה בוידאו). מעבר לזה יש כיכר נעימה. אפשר לשבת על מדרגות הכנסיה ולאכול גלידה.
אז איך זה שאני כותבת פוסט על דרום איטליה בלי אף מילה על עבודות הקרמיקה? אז דווקא כן כתבתי על זה. ואפילו הרבה מילים. כל כך הרבה שהעברתי אותן לפוסט נפרד על קרמיקה וחמורים – מוזמנים להמשיך לקרוא שם.
