נדודים
שואלים אותי אם אני נוסעת הרבה, ואני עונה שלא. לפחות לא כמו שהייתי רוצה לנסוע. אני נוסעת הרבה פחות ממה שהייתי רוצה. למה אני רוצה לנסוע? מה זו הכמיהה הזו לנדודים?
לא מזמן הבת שלי למדה בבית הספר על הגורמים להגירה, שמתחלקים לגורמי דחיפה, דברים מהם בורחים בארץ המוצא, וגורמי משיכה – יתרונות בארץ היעד.
מה דוחף אותי לנסוע? מה מושך אותי לנסוע? האם אני נוסעת מ או נוסעת אל?
בסוף המאה שעברה, לפני הגיוס לצבא, נסעתי עם חברה לחו"ל, מה שלא היה מאד מקובל אז. רק היא ואני, עושות את צרפת. מקיפות אותה ברכבות, בלי טלפון, עם תרמיל על הגב.
למה היה לנו כל כך חשוב לנסוע? אני לא זוכרת אף אחד/ת אחר/ת מהשכבה שלנו שנסע/ה לפני הגיוס. בעיקר תחושה שהמקום הזה קטן עלינו. לא בקטע מתנשא אלא בקטע שהבנו שהעולם עגול ופתוח ואנחנו צריכות להתחיל לבדוק מה קורה שם בחוץ. במיוחד שגדלנו במושב, שהוא ללא ספק מקום קטן, בטח בשבילנו. אולי לא מפתיע ששתינו מצאנו את עצמנו גרות בחו"ל בהמשך הדרך.
בתחילת המילניום נסעתי לתקופה ארוכה יותר לניו יורק, להמשיך את לימודי הארכיטקטורה שלי. זה היה כבר מעבר לטיול, זה ריגוש בגדול. זה באמת לחיות תרבות, לחיות חיים של אחרים. חיים בסרט. למרות שהיה קשה ובודד נשארתי יותר משלוש שנים.
"העולם הוא ספר, ומי שלא מטייל קורא רק דף אחד", אמר סנט אוגוסטין. אני מאד מתחברת למשפט הזה. לא יכול להיות שיש כל כך הרבה לראות בעולם ואני אישאר רק פה בנקודה הקטנה הזו. לא הגיוני שאני אסיים את חיי בלי לראות לפחות את רוב מה שיש לעולם הזה להראות לי.
נסיעות מרגשות אותי. היציאה מהשגרה, תחושת החופש, ההתרגשות. אני נהנית לא פחות מתכנון הטיול לפני, לקרוא על המקום, לחפש דברים מעניינים לעשות, לחפש מלון מיוחד. אני חושבת שאם צריך לסכם את זה במילה אחת הייתי בוחרת בסקרנות.
כשחזרתי לארץ החיים עצמם הובילו אותי לעבודה בהייטק, בה נשארתי די הרבה זמן, אבל במקביל תמיד היה גם עיסוק באמנות כלשהיא, כמו צורפות וקרמיקה.
לשמחתי הכוכבים הסתדרו כך שיכולתי להרים את עצמי מהפוף הנוח ששקעתי בו ולהיזכר בלב. לב סקרן שאוהב להתבונן, לחשוב וליצור. מאז זה מה שאני עושה פה בבלוג/
אני מזמינה אתכם לטייל איתי בארץ ובעולם, בסיפורים ותמונות, להגיע למקומות ייחודים, לראות דברים מוכרים מזווית קצת אחרת. אני מנסה לחדש, לספר על מה שלא מובן מאליו, עם הקפדה רבה על אסתטיקה והשקעה בצילומים שאני אוהבת כל כך. מוזמנים להצטרף אליי לארוחה או קפה במסעדות מעוצבות או להזמין חדר במלונות מיוחדים. גם כשאני לא מטיילת, אני מזמינה אתכם למפגשים עם אמנים יוצאי דופן, ביקור בתערוכות מעניינות ולסדנאות מיוחדות. כי הבלוג שלי הוא בלוג מיוחד לאנשים מיוחדים.
אסתטיקה
לפני חודש ההורים שלי עשו סדר בארונות שהיו שלי. קיבלתי לידי תיקיית קרטון עם עבודות משיעורי ציור של כיתה ז'. היו שם הרבה גופים מוצללים, נופים בפרספקטיבה ובקשות של המורה עמיקם לצלם לעצמו עותק של העבודות. זה היה ציון ה"מעולה" הראשון שלי.
קצת אחר כך ניסיתי ללמוד גרפיקה בהתכתבות (לא אצל מציל ידוע, אבל באמת. אז עוד לא היה אינטרנט). אני זוכרת את עצמי מנסה לדייק בצביעה ידנית של ריבוע כחול, כדי לא לצאת מהקווים. זה לא היה בשבילי.
אחרי הצבא, בסטייה חדה פנימה, הלכתי ללמוד פסיכולוגיה. כשסיימתי את התואר, בנסיעת אוטובוס בקו 369 מהמושב חזרה לדירה בתל אביב, היתה לי הארה והחלטתי להתחיל ללמוד אדריכלות. בזמנו זה היה נראה לי נכון, למרות שבשום שלב בלימודים לא הרגשתי שזה לגמרי זה. בדיעבד יותר נהנתי משעורי האמנות שהיו במסגרת התואר.
לימודי האדריכלות הביאו אותי לניו יורק, להמשך לימודים. אותה ניו יורק שבפעם הראשונה שהגעתי אליה הצטערתי שלא טסתי שוב לפריז. גרתי בניו יורק שלוש וחצי שנים. היום זה נראה לי כמו חיים של מישהי אחרת, כמו עונה בסקס והעיר הגדולה.
כתבו עליי
לפעמים זה נחמד לקרוא מה אחרים כותבים עליך, למשל פה:
סיפור בתוך סיפור– זיוה רענן מהבלוג "שמתי לב", כתבה עליי ברשימת הבלוגים שלה ל- 2017.
בלוגרים של טיולים זה השחור החדש– מיכל מנור בן ארי ממגזין "רואה עולם", ראיינה אותי לרשימת בלוגריות טיולים מומלצות.
בלוג דיי 2019 – קרן אורן מהבלוג "מבריאה בתים" כתבה עליי במסגרת רשימת הבלוגים האהובים עליה.
לטפס על פסגות חדשות – גלית ויינברג מהבלוג "בלוגלית" חגגה 3 שנים לבלוג והזמינה אותי להתארח.
אם אתם אוהבים את הבלוג, נהנים מהמילים והתמונות, ורוצים לתמוך בו, אני מזמינה אתכם להשתמש בלינק הבא לאתר booking ולהזמין דרכו מלונות. לכם המחיר יהיה זהה ואני אקבל עמלה קטנה.