צלצול הטלפון העיר אותי. על הצג מספר של ההורים בארץ. מה דחוף בשעה הזאת? אמא על הקו. שמעת? ראית? ואני ממלמלת "מה?" בעיניים חצי עצומות. "תפתחי טלויזיה!"
פתחתי. קייטי ומאט מדברים על רקע תמונות של בניין בוער. מאותו רגע לא זזתי מהמסך. יושבת מול קייטי, וצופה בלייב איך נכנס עוד מטוס בתאום השני. עדיין דבוקה למסך כשקרסו הבניינים לתוך עצמם.
בשכונה שלי שנמצאת בקצה השני של מנהטן, ברחוב 121, עוד לא מורגש כלום. הריח הגיע רק מאוחר יותר.
סאבווי אין. לימודים אין. הלם.
בהמשך כשחודשה תנועת הסאבווי ירדתי לשם. יצאתי מהחור באדמה היישר אל גדרות מלאות בשלטים, תמונות של אבות ואמהות, בנים ובנות. מחפשים נעדרים. מישהו ראה? גדרות אחרות מלאות בפרחים שנדחפו בין הברזלים, ודובוני פרווה רכים.
המשכתי ללכת. זה מה שראיתי כשהגעתי למה שקיבל את השם Gound zero. שרידי בניינים שבורים, עקומים, שרופים, ואנשים שעומדים ובוהים בהם. לא יכולים לעזוב.
ובחזרה ללימודים. נטשנו את פרוייקט האולימפיאדה שעליו התחלנו לעבוד, לטובת תכנון אזור ה WTC. איך לא. הדבר הראשון שעלה לי בראש אלה שתי אלומות אור שיוצאות מתוך אותם שני ריבועים שהיו בבסיס המגדלים. אחר כך ראיתי את הויז'ן שלי על שער העיתון, כרעיון שיהפוך בהמשך ל Tribute in Light, אירוע זכרון שחוזר כל שנה.
המחקר לפרוייקט כלל קריאת עוד ועוד נתונים על כמה נהרגו, מה נהרס, מפות, תצלומי אוויר ואינפוגרפיקות. ומצד השני חקרתי גם אנדרטאות אחרות בעיר, כמו למשל האנדרטה לחללי ויאטנם, ולזכר להרוגי הטיטאניק. בזכות זה גיליתי אזורים חדשים בעיר שעדיין לא הכרתי.
אז מה יהיה שם בחור שנפער בסקייליין של מנהטן? במקום בו עמדו שני הבניינים יכולתי לדמיין רק שני בורות. מסביב לשטח שצורתו כבר נצרבה בתודעה – בנייה חדשה במקום הבניינים שנפגעו. על קיר אחד מהם תמונות של אלפי הרוגי הפיגוע.
בפועל לא ראיתי בעיני מה באמת נעשה במקום, אלא רק בתמונות.
עוד לא חזרתי לניו יורק מאז שעזבתי. מרגיש לי כבד כי ניו יורק בשבילי היא הרבה יותר מיעד תיירותי. כל כך הרבה רגשות וזכרונות מעורבים כאן. לא מאמינה שעברו 20 שנה.
אולי יומולדת 50 תהיה תירוץ לטיול שורשים שכזה.
8 מחשבות על “ניו יורק 9-11”
אירוע מצמרר ומטלטל. אין דרך אחרת לתאר אותו. וכמה משנה סדרי עולם זה להיות כל כל קרובים…
אתמול כל היום ראיתי תכניות טלויזיה על זה. לא נתפס.
אני אפילו לא יכולה להתחיל לדמיין מה מרגיש אדם שחי כמה רחובות משם.
לפעמים האין זועק הרבה יותר מאנדרטה.
מאחלת לך שתחזרי לסיבוב שורשים ובטוחה שיהיה מעניין לקרוא.
בכלל החיים בניו יורק הם לפעמים כמו סרט. במקרה זהזה סרט אימה.
אם אסע מבטיחה לכתוב
איזה אירוע. מטורף. לא ייאמן ובלתי נתפס. הרעיון של הארת קו הרקיע בשתי אלומות אור מצמרר ויפה. איזו דרך להתמודד עם אירוע כזה. תודה על השיתוף
נכון. זה כאילו לבנות את הבניינים מחדש, גבוהים יותר ובולטים יותר.
מרתק, עצוב ,מעניין, אישי, צילומים יפים…
נכון, חתיכת זכרון.