לפני שבועיים נסעתי דרומה למרתון. לא מרתון של ריצה חס וחלילה (למרות שהצטרפתי השבוע לאתגר ריצה, אבל זה לסיפור אחר). היעד – היה מרתון צדיקים דור 3.0. מה זה אומר? זה אומר ש 12 מעצבים גרפיים הגיעו לירוחם לשלושה ימים, שבמהלכם היו אמורים ליצור דיוקנאות של צדיקים במבט עכשווי. ההשתתפות בפרויקט לא הוצעה מראש למעצבים מסוימים, אלא יצא קול קורא, כדי שמי שיגיע יבוא מתוך מקום פנימי של חיבור לשיח המזרחי. אני לא יצרתי במרתון אבל עניין אותי לשמוע ולראות. הפרוייקט הוא יוזמה של טרמינל העיצוב בירוחם, שכבר כתבתי עליו פה.
הדר ממרוד, מנהלת מעבדת פיס טרמינל העיצוב בירוחם מסבירה את הרציונל מאחורי הפרויקט:
"אני מאמינה בעיצוב. עיצוב טוב יכול לשפר את החוויה, להעלות חיוך או לעורר מחשבה. הבעיה היא שלעתים קרובות, אנחנו אוהבים לעצב את המעוצב, את מה שמראש מוגדר כ"נכון" או כ"נחוץ" ומשאירים ז'אנרים שלמים של מוצרים מחוץ לתמונה. כל אותם דברים "מיותרים": הקישוטים, העיטורים, כל חפצי ה"לראותם בלבד". אם כל כך הרבה אנשים בוחרים להכניס אותם לביתם, להעביר איתם את היומיום, האם באמת אפשר לקרוא להם מיותרים?
לדיוקנאות צדיקים יש תפקידים משמעותיים בבית החרדי והמסורתי. יכולות מאגיות, תזכורת לערכים ובעיקר סימון של זהות והשתייכות. לא שונה בהרבה מהספרים שיסמנו אותנו כאינטלקטואלים, מהפסלונים שיעידו שטיילנו בעולם או מהתמונות שישייכו אותנו לקבוצת בעלי הטעם הטוב.
מכיוון שהבחירה לתלות דבר מה על הקיר קשורה ישירות לזהותנו, אני מאמינה שדיוקנאות צדיקים עכשוויות יתחברו לזהותם המורחבת של רבים, שגדלו בבית מסורתי והוסיפו לזהות שלהם שכבות נוספות מתוך מפגש עם תרבויות ורעיונות מגוונים. (נ.ב. - אותו דור שלישי לעליה שעל שמו נקרא הפרויקט- צדיקים דור 3.0). בירוחם (וכמובן, לא רק) אני נתקלת הרבה בדיוקנאות צדיקים. צילומים, ציורים, בקטן, בענק, על רקע הכותל המערבי, עם מסגרת זהב או על מחזיק מפתחות, ואני מדמיינת את האיכויות שמעצבים טובים יכולים להוסיף לז'אנר. עיצוב טוב, מעבר לאסתטיקה שהוא מייצר, יודע לספר סיפור, להעביר תחושות ומסרים, להעצים, להאדיר או להקטין. וכל זה מתאפשר ברמיזה או בגלוי, ע"י החסרה או הוספה, תוך כדי התכתבות עם עולמות מגוונים או מסוימים. אני מאמינה שהפעולה שאנחנו יוצרים תכניס צדיקים לבתים עכשוויים ועיצוב עכשווי לבתים מסורתיים.
ביום הראשון של המרתון התכנסנו ליום עיון בסטודיו זואק. הביקורים בבתי כנסת שהיו אמורים להתקיים, בוטלו בגלל ענייני קורונה, כך שהיה לנו יותר זמן בסטודיו.
הדר פתחה את היום ושיתפה אותנו בשאלה שעולה הרבה במסגרת הטרמינל בירוחם – עד כמה לעסוק בירוחם ובתרבות המקומית? מצד אחד יש רצון להתכתב עם המקום, מצד שני זה מאד פריפריאלי לעסוק רק בפריפריה. הדר סיפרה על פרוייקטים קודמים שהיו בעיר, כמו למשל מרתון "קיטש וקישוט", במסגרתו עוצבו פריטי קישוט קיטשיים לכאורה, בצורה עכשווית. בין השאר עוצבו במרתון חמסות מינימליסטיות צבעוניות של הדר תדהר. בהמשך היום שמענו עוד כמה דוברים בענייני אמנות, מסורת ודת.
רוני צורף מאוניברסיטת בן גוריון הציגה לנו את חלונות ארדון בספריה הלאומית. מדובר בעבודת ויטראז' של האמן מרדכי ארדון, שעושה שימוש באלמנטים דתיים. בטקסט ההסבר שנמצא על יד העבודה כתובים פרטים ביוגרפיים על האמן. בין השאר נכתב מטעם הספריה, ש"האמן עזב את הדת בגיל צעיר", כדי להבהיר שזו לא עבודה דתית, שהאמן לא דתי, כלומר יש פה נסיון להפריד את האמנות מהדת.
טקסטים כמו זה, שמפרידים בין ציונות אמנות ודת, מאד נפוצים בקטלוגים למיניהם. השיח המערבי הוא שדתיים לא יודעים לעשות אמנות. זה שיח מאד סגור במחשבה של מהי אסתטיקה ודווקא יש דוגמאות רבות לאמנות דתית: יש פסיפסים בבתי כנסת מהעת העתיקה, יש כתבי יד יהודים מעוטרים, ויש דיוקנאות של צדיקים, בפסל או תמונה. לכן צורף רואה בפרויקט הזה פעולה פוליטית, שבאה להגיד: זו אמנות וזו יהדות. יש פה קבוצה שיש לה את האמנות שלה.
פרופ' נסים ליאון מאוניברסיטת בר אילן חקר את נושא דיוקנאות הרבנים, ובא להסביר על אילו צרכים עונים הדיוקנאות האלה. הוא דיבר החפצת האמונה בדתות שהן דתות טקסט, כמו היהדות והנצרות. אנשים רוצים להאמין במשהו מוחשי, ואילו הדתות נאבקות בחושניות הזו. מבחינתן הדיוקנאות נחשבים למשהו עממי, בתחום האפור, ספק חוקי, אנטי ריבוני, כמעט אנרכיסטי. מעבר להאנשה, יש גם אמונה תיאורגית, כלומר אמונה שלחפץ יש כוח שעוזר לי. תפקיד נוסף של דיוקנאות הרבנים הוא חלק מהצגת העצמי. הם מסמנים שייכות ויוצרים אינטימיות בין אנשים, אבל גם מסמנים גבול בינך לבין הדומים לך.
דיוקנאות קיימים גם מחוץ לפריפריה המזרחית. זה קיים גם בתרבות האשכנזית, בציונות דתית, עם דיוקנאות של הרב קוק או הרב נריה. גם בחברה האתאיסטית יש שימוש בדיוקנאות, כמו בברית המועצות, אבל גם הישראליות הסוציאליסטית היתה מלאה דיוקנאות. פעם למשל, היו מקשטים את הסוכה בדיוקנאות ציוניים, כמו הרצל (שגם דומה קצת לרב) או אנשי צבא, כמו משה דיין.
מה יצא - עבודות שאהבתי במיוחד
ביום השלישי והאחרון למרתון, נפגשנו כדי לראות ולדבר על התוצרים.
עבודה שאהבתי במיוחד היתה זו של משה קקון, שבחר בדיוקן של רבי דוד בוזגלו. בוזגלו היה ידען גדול בתורה, אבל מפורסם בעיקר בזכות מאות הפיוטים שכתב, בעברית ובערבית. במרוקו למד פיוט, שירה ומוזיקה אנדלוסית. הוא היה חזן, הקים מקהלות נערים והופיע בהילולות. כשעלה ארצה ב 1965 הביא איתו המוזיקה האנדלוסית לארץ. בוזגלו כתב וחלם על ירושלים, שמשתקפת במשקפיו הכהות, שחבש כי היה עיוור. אבל בניגוד לחלום, המציאות הישראלית הביאה אותו דווקא לשיכוני העולים, (כמו אלה שבהם מצאו עצמם גם סבא וסבתא של קקון). בוזגלו לא נתן לעובדה הזו לעצור אותו. הוא הסתובב בכל הארץ והפיץ את המנגינות שלו הלאה.
כששמעתי על הפרוייקט תהיתי אם יהיו גם דיוקנאות של נשים צדיקות? יש בכלל צדיקות? מסתבר שהיו ויותר מאחת. יניב טורם בחר בללה סוליקה – יהודיה צעירה ויפה שחיה במרוקו במאה ה 19. בחור מוסלמי שהתאהב בה ניסה לשכנע אותה להתאסלם, אך היא סירבה. המוסלמים טענו כי התאסלמה וניסתה לחזור בה, מה שאסור על פי דת האיסלם. סוליקה התעקשה על יהדותה והוצאה להורג כשהיא רק בת 17. יניב נמשך לסיפור של סוליקה, דווקא בגלל שלא היתה ידועה בשל בקיאותה בתורה, אלא בזכות אומץ ליבה ונחישותה. מעניין שהמקומיים מתייחסים אליה כקדושה והקבר שלה הוא אתר עליה לרגל ליהודים ומוסלמים. בדיוקן החדש רצה יניב לחבר את סוליקה עם האזור הגאוגרפי בו חיה. הדיונות נצבעו בצבע דם נקמתה. הירוק הוא צבע האיסלאם, והאדום עם הירוק יחד הם צבעי דגל מרוקו.
אחרי שראיתי את כל העבודות וטיילתי באזור, הגיע הזמן לחזור הביתה. האוטו השמיע קולות קצת מוזרים והחלטנו להיכנס למוסך לפני הנסיעה הארוכה (המוסך המרכזי ירוחם – מומלץ). בזמן הבדיקה יוסי הזמין אותנו לחכות במשרד הממוזג ואפילו כיבד אותנו בארטיקים. על הקיר במשרד התנוסס לו בגאון דיוקנו של הבאבא סאלי. אני חושבת שזה סיום קלאסי לטיול הזה.
את הפוסטרים שעוצבו במסגרת הפרוייקט אפשר לקנות באתר: www.zadikim3.com . לקוראי וקוראות הבלוג יש 10% עם קוד קופון: ArTerminalRocks ( עד ה-31/8)
7 מחשבות על “צדיקים מלאכתם נעשית בידי מעצבים”
כל הכבוד. אתגר מעניין . גם אני לא נחשפתי אף פעם לענייני צדיקים.
נכון, בבית לא היו לנו כאלה, לכן עניין אותי.
איזה חיבור מיוחד ואחר. נשמע מרתק ממש. כייף לך שלקחת חלק בזה. בכלל ערי הדרום בתנופה ומקסים בעיני החיבור למקורות ולתרבות המקומית. פוסט מקסים. מחכה לטייל איתך בכל המקומות האלה שאת מוצאת שם בסוף העולם
מאוד מעניין, נועה. גם בשבילי זו כמו הצצה לתרבות שזרה לי, והפוסט הזה הוא ממש הזדמנות להתחבר ולהקשיב. תמונות הצדיקים מזכירות לי קצת את האיקונות בתרבות של הכנסייה היוונית אורתודוכסית.
זה באמת היה מאד מעניין. וכן הנצרות עשתה את זה קודם.
מיזם תרבותי מרתק
אכן מרתק. אני שמחה שיש לי הזדמנות לספר עליו פה